ארמדילו

"אני באמת מתקשה להבין מה אני עושה לא בסדר." אמר אלברט בעודו יוצא מעוד ראיון עבודה לא מוצלח. "הרי יש לי את כל הדרישות לתפקיד, ואפילו מעבר! אני באמת לא מבין איפה אני טועה." הוא הסתכל על דורון, חברו הטוב משכבר הימים שבא ללוות אותו לראיון, בתקווה שהפעם משהו יהיה שונה, שאולי הפעם אלברט כן ישיג סוףסוף את מבוקשו. דורון השפיל מבטו לרצפה בחוסר נוחות. "אפילו קניתי חליפה והכל, דורון. קניתי חליפה מחורבנת והיא לא עוזרת לי בשום דבר! מאיפה יהיה לי את הכסף לשלם על החליפה הזו אם אני לא מוצא עבודה?!" אלברט אמר בתסכול. עברו כבר כמה שנים טובות מאז הפעם האחרונה בה אלברט היה חלק מכוח העבודה העממי, איש המרוויח את לחמו בזיעת אפו וביושר. "תראה אלברט, אני כבר אמרתי לך מה אני חושב על החליפה הזו-" ניסה דורון להגיד אך אלברט קטע אותו מיד. "דיברנו על זה כבר דורון. החליפה זה רעיון טוב. זה מדגיש את מה שאני שואף להיות."בסדר, מילא החליפה אבל האיפור הזה-" ניסה שוב דורון, אך נקטע שוב במהרה. "אז טיפה הדגשתי מרכיבים מסויימים בפנים שלי דורון, זה משהו שמאד מקובל לעשות היום, גם לגברים! זה מאד עדין, אני לא מתאפר כמו ליצן או משהו. אתה סתם מתנהג כמו אדם חשוך כרגע דורון. זה לא מתאים לך." דורון נאנח. "בסדר, בסדר. בוא פשוט נלך וזהו. אני רוצה לקחת אותך לאנשהו."

אלברט ודורון הלכו על המדרכה ברחוב הראשי. היה זה יום סגרירי, וירד גשם לא מזמן. נעלי העור של דורון תופפו בנוקשות ובקצב אחיד בעת הליכתו, בעוד אלברט קיפץ לו בחינניות יחסית בין השלוליות, נעליו הרכות לא משמיעות קול. דורון חיבב את אלברט מאד, הם היו חברים עוד מילדות. אך כל המבטים שנשלחו לכיוונם מצד העוברים והשבים התחילו להעמיס עליו יותר מדי. הוא ידע מה הם חושבים עליו, שהוא ואלברט, ובכן… "קשורים". הוא תיעב את עצמו על עצם העובדה שהנושא הזה הפריע לו, אבל הוא לא שלט בכך. הוא היה אדם רגיל, והוא רצה שאנשים ידעו זאת! אך הוא לא רוצה להעליב את אלברט. אבל לא לעוד הרבה זמן, חשב לעצמו דורון, זה לא ימשך לעוד הרבה זמן. יש לו תוכנית.

דורון הוביל את אלברט לסמטה צדדית שהתפצלה מהרחוב. הוא ניגש לדלת נעולה וישנה בקצה הסמטה, והוציא צרור מפתחות גדול מכיס מעילו. אחרי מספר ניסיונות כושלים הוא הצליח לפתוח לבסוף את הדלת, והשניים נכנסו פנימה. בחדר היו שתי ספות יחיד ושולחן ביניהן. "תשב," אמר דורון לאלברט, "אני רוצה שנדבר." הוא ואלברט התיישבו. "אני רוצה להגיע לשורש הבעיה שלך בחוסר מציאת עבודה, אלברט. בוא נעבור על מה שקרה היום בפרט ובאופן כולל בראיונות העבודה שלך. ביחד." אמר דורון. "אוקיי…" אמר אלברט בחשדנות. הוא תהה אם דורון מתכוון למה שהוא מתכוון, אבל הוא התקשה להאמין בכך. דורון היה חבר שלו. האם גם הוא חושב על אלברט את אותם דברים שחושבים השאר? הוא החליט להמשיך לדבר. "בכל מקרה, בכל ראיון עבודה הסיפור הוא אותו סיפור. אני נכנס, ואני ישר קולט את המבט של המראיין, בוחן אותי. אני יודע שרובם בשלב הזה כבר מבינים מה אני באמת, ושרובם מרגיש עם זה לא בנוח. כבר היו מקרים שזרקו אותי מהראיון בלי אפילו להגיד מילה. כאלו אנשים חשוכים ופרימיטיביים!" אלברט עצר לרגע, בעודו משתדל לבלוע את הדמעות. הוא המשיך. "בכל מקרה, בראיונות שבהם כן נותנים לי לדבר בדרך כלל הולך לי טוב. אני לא שונה מאנשים אחרים, אתה יודע. זה שיש לי העדפות טיפה אחרות לגבי דברים אישיים בחיי לא גורם לי לעבוד בצורה פחות יעילה. יש אנשים, מועטים אמנם, שמבינים את זה. אבל בכל ראיון, תגיע אותה שאלה הארורה, וכמו תמיד, אני תמיד אתבלבל ואענה את אותה התשובה. התשובה שתפיל אותי בכל מצב." "ומה היא אותה שאלה, אלברט?" שאל דורון, למרות שכבר ידע את התשובה. "מה אתה רוצה להיות בעוד 5 שנים?" ענה אלברט. "ומה התשובה שאתה תמיד עונה?" שאל דורון.

"אני תמיד עונה שאני רוצה להיות ארמדילו." ענה אלברט.

"אמרדילו." חזר אחריו דורון.

"כן, ארמדילו. ארמדילו חופשי ומאושר." השיב אלברט.

הייתה שתיקה.

"אתה מבין את הבעיתיות פה?" שאל דורון את אלברט שנע בחוסר נוחות במושבו. "אתה מבין איך זה נשמע לאנשים אחרים? אנשים שמחפשים אדם בוגר ורציני לבוא לעבוד אצלם?" "אני מבין שאולי זה נשמע מוזר לאנשים, אבל אני לא יכול להסתיר את זה עוד!" זעק אלברט, דמעות בעיניו. "כל מה שתמיד רציתי הוא להיות ארמדילו. אבל אין סתירה בין להיות ארמדילו לבין לעבוד בכבוד! למה אנשים לא יכולים לראות מעבר לזה?!" "כי למען השם אלברט, אתה לבוש מכף רגל ועד ראש בחליפת ארמדילו!" צעק עליו דורון בחזרה. "והפנים שלך מאופרות כדי להראות כמו ארמדילו, אבל זה נראה כאילו ילדה בת ארבע איפרה אותך! מה זה אמור להיות בכלל?!" "אני חושב שזה חמוד ומגניב." ענה אלברט בעלבון. "זה לא משנה! זה לא משנה…" אמר דורון בייאוש. "אתה מחפש בנרות מקומות שירצו להעסיק ארמדילו, ואתה מחפש במקומות הלא נכונים. אבל אני חושב שמצאתי בשבילך מקום." אלברט השתנק. "באמת?! אתה לא צוחק עכשיו?" "לא ולא," השיב דורון. "יש לי מקושרים בגן החיות. הם מחפשים מישהו עם נתונים כמו שלך ועם… אמ… תשוקה כמו שלך." "הו, זה נהדר!" אלברט אמר באושר, "חלום חיי התגשם! סוף סוף אוכל להיות ארמדילו באופן רשמי! תודה לך דורון, תודה כל כך!" דורון זע בחוסר נוחות בכסאו. "ובכן, תראה… זה לא ממש עבודה להיות ארמדילו. למעשה יש להם מספיק ארמדילואים. הם צריכים למורים. אתה הולך להיות למור." אלברט קפא. "אבל אני לא למור. אני ארמדילו." "אני מצטער אלברט," אמר דורון, "אבל מהיום אתה למור."

הדלת נפתחה בחוזקה ושני גברים חסונים עם סמל גן החיות על חולצותיהם נכנסו ואחזו באלברט מכל צד. אלברט ניסה להשתחרר מאחיזתם בפרעות. "מה אתה עושה, דורון?! אני ארמדילו! אני לא למור! תעזבו אותי, נבלות שכמותכם! תנו לי ללכת! תנו לי ללכ-" הגברים החסונים זרקו את אלברט לתא המטען של וואן גדול ולבן וטרקו את הדלת. דורון נשף אוויר החוצה בעצב. "אתה תהיה חופשי עכשיו, אלברט." הוא אמר לעצמו בתקווה, בעוד הוואן נוסע אל האופק. "אתה תהיה חופשי."