ארי

"הכל בסדר,תנשמי עמוק. " הוא מלמל באוזני.
הוא ליטף את שערי תוך כדי מלמולים מרגיעים.
"אל תדאגי, אני כאן. שומר עלייך" לחש
הרמתי אליו את פני שטופות הדמעות והוא ניגב וניקה אותן במטלית שתמיד הייתה שם בדיוק לצורך זה.
"אל תסתכל עליי אני מגעילה" יבבתי ומיהרתי לשוב ולרכון מעל הכיור.
מבט חטוף במראה שמעליו אימתה את דברי פני היו רזות וחיוורות ועיני גדולות ומלאות דמעות. נראיתי והרגשתי עלובה חסרת עונים ומעוררת דחייה ורחמים.
ובכל זאת הוא נשאר לצדי
"את יפהיפה. הכי יפה בעולם "
רציתי לענות לו אבל גל של התכווצויות וכאבי בטן מנע ממני לפתוח את פי ולהגיב .
גופי היטלטל בהתייפחויות.
הדבר חזר על עצמו כמעט כל לילה ולי נמאס ממנו לגמרי.
בנוסף לא הבנתי איך הוא מסוגל להישאר לצידי ולא ברח מזמן.
אני במקומו הייתי בורחת.
אבל בעצם אם זה היה קורה לו בחיים לא הייתי מסוגלת לנטוש אותו להתמודד לבדו.
אהבתי אותו ולא רציתי שיראה אותי ככה בעליבותי ושפלותי.
אבל גם הוא אהב אותי ולא היה מוכן להשאיר אותי לבד. הוא ידע עד כמה אני זקוקה לו למרות מחאותי ולא נטש אותי. הוא היה שם בשבילי.
הוריי סמכו עליו בעיניים עצומות ונתנו לו להתגורר איתנו בחדר הסמוך לשלי שרק דלת מפרידה בנינו.
הם לא היו צריכים לחשוש כי בניגוד לזוגות אחרים בלילות אנחנו עשינו דברים אחרים.
הבטתי בכיור חדר האמבטיה הפרטי שלי . כיור גדול במיוחד שנבנה במיוחד בשבילי. הצורה שלו הייתה מיוחדת כך שהיה נוח לרכון מעליו כפי שעשיתי מדי לילה.
אמי הציעה שהכיור יהיה משיש אדום אך סירבתי.
לא רציתי כל פעם שאני רואה אותו ואת צבעו להיזכר למה הוא נועד מלכתחילה.
"ארי" בכיתי
"אני פה . אני פה" הוא חיבק אותי בעודי רועדת בזרועותיו.
זרועותיו היו ארוכות וחזקות והכרתי כל סנטימטר בהן. הזרועות האלה נשאו אותי כל לילה לחדר האמבטיה והחזירו אותי משם לפנות בוקר. הזרועות האלה כל הזמן היו פתוחות בשבילי כדי שאתחפר בהן ותמיד מוכנות להיות מושטות כדי שאשען עליהן .
התחמקתי מחיבוקו ופניתי במהירות לכיור. "יותר טוב?" שאל כשהזדקפתי שוב
ניענעתי בראשי לשלילה.
הוא הושיט את המטלית וניגב את סנטרי ואני הסתכלתי בגועל בכתם האדום שנספג במטלית.
"סתם טרחת" אמרתי בייאוש כשעוד גל כאב סובב אותי חזרה לכיור והבטתי בדם שזרם על השיש הלבן.
"זו לא טירחה. זה הדבר היחיד שאני יכול לעשות למענך וכשמדובר בך שום דבר זה לא טירחה" הוא נשק לראשי אבל ידעתי שהוא משקר.
הבטתי בפניו. הן היו חיוורות ורזות כמעט כמו שלי. שערו הבהיר הרך היה פרוע ועיניו החומות הגדולות והעמוקות היו טרוטות ושקים גדולים ושחורים מתחתיהן העידו על חוסר השינה שלו.
כשפגשתי את ארי לראשונה בכיתה ו' הוא היה חתיך.
פניו היו שזופות מעט שערו הבלונדיני היה מבריק עיניו היפות חייכו ואיתן חייכו גם שפתיו העדינות וחשפו את שיניו המושלמות וגומת חן אחת חמודה בלחיו הימנית.
כעת הוא נראה תשוש ודהוי. כל החיוניות והזוהר שלו היטשטשו.
הוא נראה כמו צל של עצמו.
והכל היה באשמתי.
כשארי ואני התאהבנו לא הייתי ככה.
הייתי שמחה וחייכנית וזוהרת. הייתי גם יפה.
היינו הזוג המושלם של התיכון.
ואז בשנה האחרונה של התיכון-חליתי.
אף אחד לא הבין מה גרם למחלה שלי או מהי בדיוק.
זה היה תעלומה.
התחלתי לקחת תרופות ולהתאשפז. אבל המצב לא השתפר.
הרופאים הקיאו דם באופן מטאפורי כדי לעזור לי בעוד אני הקאתי דם באופן מאוד מציאותי וכואב.
בסוף ארי שם לב.
ומרגע שגילה מה קורה איתי הוא לא הפסיק לדאוג לי.
הוא הפך לגרסה זכרית של אמא שלי- דאגן ומסור, הוא לא עזב אותי לרגע וכל דבר עשה במקומי כדי שלא אתאמץ.
אבל בניגוד לאמא שלי שרק העיקה עלי ההשפעה של מסירותו עשתה לי טוב.
כשההורים שלי ראו שבחברתו אני יותר כמו אני של פעם ופחות כמו החולה החלשה הם הפסיקו לסרב ליציאות שלנו והזמינו אותו לארוחות לעיתים קרובות יותר.
ברגע שמלאו לי שמונה עשרה הם התחילו לחשוב על עתיד בשבילנו, וכשגמרנו תיכון הם הציעו לו לעבור לגור פה בסופי שבוע כמו שהציע לי.
לאחר מספר חודשים כולם הגיעו למסקנה שעדיף שיעבור לגור אצלנו כיוון שהוא חיכה כל לילה מתחת לחלון שלי וברגע ששמע אותי מתחילה להשתנק היה מטפס לחדרי ונושא אותי לאמבטיה.
ארי שמח מאוד כיוון שלטפס כל לילה על הסולם שיום אחד הוברג -כמה נוח- לחלון שלי התיש אותו ובנוסף כך היה לנו יותר זמן יחד (לא כולל הלילות באמבטיה).
לאחר עוד מספר הקאות מגעילות של דם סוף סוף הפסיקו הבחילות והדמעות יבשו לאט לאט.
ארי מיהר לשטוף את פניי במים ואז הלך לחדרי והביא לי פיגמה נקייה ועוד דברים למקלחת ואחרי שראה שאני עומדת לבדי יצא וחיכה מחוץ לחדר האמבטיה עד שסיימתי להתקלח.
אז הוא נשא אותי שוב בזרועותיו למיטה. הוא סידר את הכרית והסדין והשכיב אותי על המזרן הרך. הוא כיסה אותי בשמיכה ונשק למצחי.
"לילה טוב" אמר בקול רך ועדין וליטף אותי בפעם האחרונה ופנה לחדרו.
הצצתי בשעון שמעל הדלת 4:38. נשארו לו רק שעתיים וחצי לישון לפני שיצטרך לקום לעבודתו.
הייתה לו עבודה מסודרת ומספיק כסף כדי לשכור דירה ולקיים אורח חיים נורמלי אף שהיה רק בן 20.
הכל היה מוכן והוא רק היה צריך להציע לי נישואים כי היה ברור שעתידנו הוא להיות יחד.
הוא כבר ביקש רשות מאבי, וגם הורי וגם הוריו כבר נתנו לנו את ברכתם, אבל אמי ביקשה שיחכה קצת. אנחנו גם ככה צעירים ואני צריכה להחלים מעט, היא טענה.
אז הוא חיכה.
הוא לא נירתע מלחכות וגם לא מלהיות אחראי על בריאותי ולדאוג לי לבדו.
הוא היה מסור ונאמן כל כך.
החבר והבעל המושלם.
הוא אהב אותי כל כך ולא הייתי ראויה לאהבתו. אני חולה וחלשה וגורמת לו כאב סבל ונזק. אני רק בעיה נוספת וכל אהבתי אליו לא יכולה לפצות על כך.
רציתי שיהיה מאושר.
ופחדתי שזה לא איתי.
נכון שכשלא הייתי חלשה מדי או רכונה מעל הכיור היינו מאושרים למדי, אבל זה לא מגיע לו.
הוא ראוי להרבה יותר ממני.
וכאילו שמע את מחשבותי ארי הסתובב בחזרה אלי
"אני אוהב אותך. את היחידה שעושה אותי מאושר" אמר וקולו מלא אהבה כמו מילותיו.
"גם אני אוהבת אותך. יותר מכל דבר אחר בעולם. אתה היחיד שבזכותו אני עדיין פה" אמרתי לו
הוא ניגש בחזרה אל מיטתי ונשק לי ברכות
"לילה טוב יולי"
"לילה טוב ארי"
הוא יצא מהחדר ואני שקעתי בשינה עמוקה ומתוקה כשפניו של ארי עדיין מרצדות מאחורי עיניי.