אפילו הכוכבים לא יהיו עדים
זה היה איום ונורא, זוועתי. זה היה מדהים בכוחניות שלו, בעצמה שבה התפרץ. בהרס שהשאיר אחריו, בצמא שלו לדם. אפילו הכוכבים לא יכלו לו. הו, והם ניסו. תאמינו לי. וכל אחד ואחד מהם נהרס כשהגיע זמנו, התפוצץ לסופרנובה שהאירה את השמיים ברגע. וכשתמו הסופרנובות – ההתפוצצויות המרהיבות שהפכו את הלילה ליום בהבזק של אור – תמו גם הכוכבים. ובכל לילה נשארנו להתבונן בשמיים חשוכים, שחורים וריקים יותר ממה שזכרנו. שמיים שהיו תחליף עלוב ליופי ולפאר שפעם הקיף אותנו, תזכורת לכך ששום דבר לא נצחי.
ואז גם כדור הארץ הותקף.
וזה לא כאילו לא נלחמו. נלחמנו, ונלחמנו חזק. הבעיה היחידה הייתה היא שהוא היה הרבה יותר חזק מאיתנו.
בכל יום איבדנו עוד קצת. עוד מכונות מלחמה, עוד קרקע שהפכה ללא ראויה למגורים, עוד חיילים, עוד אזרחים תמימים שנקלעו למקום הלא נכון בזמן הלא נכון. כל כך חבל שאת המשפט הזה אפשר היה להפנות כלפי כולנו, והוא נשאר אמת. כולנו היינו אזרחים חסרי ישע – או פשוט צורות חיים אינטיליגנטיות בהקשר הזה – שנקלעו למקום הלא נכון בזמן הלא נכון. נתקענו על כדור הארץ בזמן שבו החליט להפסיק להתקיים, להיכנע, ואפילו לכוכבים כבר לא יכולנו לברוח, כי כולם נעלמו.
אני כבר יכולה להגיד בוודאות שזה יהיה סוף נוראי, זוועתי. סוף מדהים, כי כולנו נתפוצץ לסופרנובה שתצבע באדום מדמנו ומדם כל החיים בעולם זה.
ואנחנו נהיה הכוכב האחרון שיאיר את השמיים האלו, כך שלפחות אנו יודעים שנהיה בלתי נשכחים – אם כי אף אחד לא יראה אותנו.
אפילו לא הכוכבים.
תגובות (3)
דווקא יפה. אני אוהבת כוכבים ואני מקווה שהם לעולם לא יעלמו
אני אוהבת את מה שאת עושה עם כוכבים ;)
קטע יפה
תיאור ממש יפה, על מה שקורה ויקרה בעתיד.
וזה קטע יפה…