אף פעם לא אמרנו תודה
לפני כמה שנים ביום קיץ אחד, חם מאוד, הייתי עם חברים שלי ושיחקנו מלחמת מים. עם בלוני מים והכל. ברור שניצחתי, ובצניעות – באמת שהייתי הכי טובה. זה היה כל כך כיף! הלכנו לקנות פיצה בפיצרייה ליד גן השעשועים הקטן שבו שיחקנו ואכלנו את הפיצה בגן. התנדנדנו על הנדנדות תוך כדי שזרקנו אחד על השני את הקרטונים של הפיצה. לא היה אף אחד שיגיד לנו מה לעשות.
שיגיד לנו לא לאכול הרבה ממתקים, לא להירטב יותר מידי כי אנחנו יכולים להתייבש ולא להילחם אחד עם השני. אני בטוחה שהגן היה ריק לגמרי – אפילו כלב לא היה בו.
ואז בא מישהו בחליפה צהובה. אדם שצבעו שחור ועיניו כחולות כצבע הים. החזיק מטאטא ויעה בשתי ידיו וסחב פח על גלגלים. הוא לא העיר לנו על זה שלכלכנו, הוא פשוט היה שם וניקה. ניקה עד שהגן היה מבריק. למרות שלכלכנו כל כך הרבה, כשהוא עזב את הגן הוא רק הסתכל עלינו וחייך. פשוט חייך והלך.
אנחנו לכלכנו והוא ניקה, ואף פעם לא אמרנו תודה.
תגובות (4)
וואו. פשוט וואו.
לפעמים אני נהיית עצובה כשאני רואה את האיש הזה שעובר עם הפח ברחוב. לפעמים אני מרגישה אשמה בעבודה שלו, ולפעמים זה גם נכון. סיפור קטן עם משמעות גדולה יותר.
קטניס אוורדין, סוף.
וואו באמת יפה
אהבתי!
אני חייב רק לאמר..
הרבה פעמים אני רואה אנשים מסוגים כאלה,
ואני באמת מרגיש אשם בעבודה שלהם,
או בזה שאני לא עוזר להם או משהו.
כמובן שבמקרה הזה אפשר לפני זה לעזור ולהשפיע על משהו.
יש מקרים שפשוט מצער לא לעזור :(
יואו זה ממש מרגש. ההתחלה הייתה נשמעת סתמית ולאט לאט נשאבתי לתוך הרגשות שהעברת בסיפור.. יפה מאודד