אסור להתאבל לבד

"האם אני הוזה?" הוא שאל."זה אמיתי? האם את מעדיפה לבלות איתי? ועוד ביום שישי?" הוא נראה מופתע, אך לא באמת מופתע, אלא מופתע בניסיון להיות מצחיק.
"אולי." אני מגלגלת עיניים."לקחת הרבה אסיד בשנות השישים?יכול להיות שיש לך פלאשבק של הזיות." אני אומרת ומוציאה את הפופקורן מהמיקרוגל, אני שולחת מבט קצר לעברו ולאחר מכן חוזרת לסלון.
"אני לא הייתי קיים בשנות השישים," הוא אומר ועכשיו הגיע תורו לגלגל את עיניו."לא הייתי מתוכנן אז אפילו, לעזאזל, אני חושב שאבי לא היה מתוכנן אז."הוא מוסיף וגורם לי לצחוק, זאת הייתה הסיבה שאהבתי אותו, זאת הייתה הסיבה שנשארתי כל-כך קרובה אליו אפילו כאשר הוא עצבן אותי, הוא ידע להצחיק אותי, ואני אהבתי את זה.
"חוץ מזה, מאיפה את יודעת משהו על פלשבקים של הזיות אסיד?" הוא שואל, ולפתע אני הופכת להיות האדם התמים ביותר בעולם, עם עיניים ענקיות וסימן שאלה ענקי שכתוב לי על כל הפנים.
הוא מביט בי לרגע ואז נאנח, לא יודע מה לעשות איתי, אז אני מציעה לו מקום על ידי על הספה וחופן מהפופקורן.
הסרט לא היה מעניין במיוחד, אם לומר את האמת, הדבר היחיד שהפך אותו לנסבל היו ההערות העוקצניות והמרושעות שלו.
"תודה שנשארת איתי היום." הוא אומר, הסרט שראינו כבר נגמר, אך איש מאיתנו לא זז ממקומו, אנחנו פשוט נשארים שם, מביטים זה בפניה של זו.
"אני יודע שהתנהגתי מקודם כאילו לא רציתי שתהיי פה," הוא אומר ופורע את שערו בלי לשים לב אפילו."אבל אני כל-כך לא רציתי להישאר לבד היום." הוא אומר ומשחק באחת הכריות שהייתה על ידו.
"אסור להישאר לבד כאשר מתאבלים, במיוחד לא כאשר מתאבלים על אהבת חייך." אני אומרת, זה גורם לי כאב, לומר את המילים הללו, אך אני לא מסגירה דבר ופשוט בוהה בכוס הריקה שלי, זה היה כל-כך יותר קל כאשר הוא לא הזכיר זאת, כאשר הוא פשוט תקף אותי בעוקצנות או כאשר התעלם ממני לחלוטין, אני לא ידעתי מה לעשות כאשר הוא נחמד כל-כך אליי.
"אני יודע שזה קשה לך לשמוע את זה," הוא אומר ונעצר רק לרגע."אבל אהבתי אותה." הוא אומר ומביט עמוק אל תוך עיניי.
"למה שיהיה לי קשה לשמוע את זה?" אני שואלת."זה אפילו לא עניני אם לומר את האמת." נאי מוסיפה וקמה לפתע, אני לא רוצה לשמוע או לומר יותר כלום, לא רוצה להיות פה אפילו.
אך הוא לא מוכן לתת לי ללכת בלי לדעת עוד משהו, בלי לדעת פריט אחד קטן שהייתי יכול לחיות בלעדיו.
"אהבתי אותה אפילו כאשר התגעגעתי אלייך."