אני תוהה לפעמים – יום הזיכרון

אני תוהה לפעמים – האם אתה רואה אותנו.
מאז ילדותי נהגו להגיד על כל בני משפחתי שהלכו הלאה מן העולם הזה שהם משגיחים עלינו מלמעלה. בתור ילדה, קניתי את זה בלי למצמץ.
אבל עכשיו, כשאתה – האדם החשוב לי ביותר בעולם – אינו, אני תוהה אם זה נכון.
לפעמים אני גם תוהה האם אני רוצה שתראה.
האם אני רוצה שתביט בכל הרגעים הכאובים האלה?
האם אני רוצה שתראה את הרגעים שבהם אני בוכייה ומתפתלת מרוב צער, הרגעים האלה שבהם אני מצטערת שהלכת אתה ולא אני?
האם אני רוצה שתראה את כל החיוכים הקטנים האלה שנזרקים פעם ב- ונעלמים במהרה לאחר ההרגשה השוטפת הזאתי שאני בוגדת בך בגידה מרה, כשאני מחייכת ואתה לא תוכל להרים עוד לעולם את צדודית שפתייך ולחשוף את גומותייך בחיוך הממיס הזה שלך?
האם אני רוצה שתראה את כל הרגעים האלה?
את הרגעים שבהם כל המשפחה שלנו מצטופפת יחד, אחים וחברים, הופכים לגוש אחווה אחד, ובוכים על לכתך?
האם אני רוצה שתראה את כל התפילות החוזרות ונשנות שלי לפני השינה, אלה שנאמרות בתקווה אמיתית כל לילה, אולם חסרות כל בסיס, שאיכשהו נשמתך תחזור ותעלה נס גדול שבו תחזור אלינו, תחזור ותחבק ותתנצל ותאהב ותבטיח שדבר כזה לא יחזור שוב לעולם?
האם אני באמת רוצה שתראה את המערבולת הזו שבו אני חיה, קהת חושים כל כך, מגששת בערפל, בתקווה למצוא איזשהו אור שיחזיר אותי אלייך?
אני חוזרת ותוהה ושואלת את עצמי שוב ושוב – האם אתה רואה אותנו?
האם אני רוצה שתראה?
אין לי תשובה אף פעם,
יש לי רק שאלה,
שבה אני תוהה ללא הפסקה,
והיא באמת ובתמים כל כך פשוטה –
מתי הסיוט הזה יגמר ואני אחזור לעולם ללא לכתך?