מילים אחרונות..

עמדתי מול הדלת השקופה של הבניין גבה הקומות.
כבר ידעתי שהדלת תמיד פתוחה ולכן במגע יד עדין פתחתי אותה ונכנסתי לבניין.
התקדמתי אל עבר המעלית שהייתה בקצה החדר ולחצתי על הכפתור "עלייה למעלה".
בחנתי את עצמי במראה שצמודה לקיר הסמוך למעלית, השתנתי המון בחצי שנה האחרונה.
צבעתי את השיער, עשיתי פירסינג, קעקועים…
אבל לא השתנתי רק מבחינה חיצונית.
אחרי חמש דקות של שעמום וויתרתי על המעלית והלכתי לעבר חדר המדרגות, אבא תמיד אמר שאני חסרת סבלנות, בעיקר שחיכיתי שיחזור מהעבודה כל יום.
עליתי במדרגות לאט לאט, העקבים הסגולים שלי נוקשים ברעש ברצפה הזולה והקשה.
לפתע, האור נכבה.
"שיט" מלמלתי וניסיתי למצוא את מתג האור הארור.
חיפושיי הופסקו שהרגשתי שמישהו מצמיד משהו לראשי, רעש שקט של לחיצה על מתג נשמע והאור נדלק.
מצמצתי המון, מנסה להרגיל שוב את עיניי לאור המסנוור.
אבא עמד שם, כמובן איך לא.
מצמיד אקח לראשי וחופר בתוך שיערי הכחול על מנת למצוא את הקרקפת ולאיים עליי.
"תראה מה נהיה ממך" אני אומרת, ללא פחד.
"תראי מה נהיה ממך" הוא החזיר לי כפליים וליטף בידו הפנויה את הפירסינג בגבתי, כשאני מזיזה את ידו בכוח בעזרת נענוע ראשי בחוזקה.
הוא נכנע וטען את אקדחו, שאבין שהוא לו מפחד לירות בי, לחסל אותי קליל.
"מתי בפעם האחרונה ראינו סרט ביחד?" אני שואלת אותו.
"מתי בפעם האחרונה ישבנו לארוחת ערב ביחד? לשיחת בוקר? לצפייה משותפת בטלוויזיה, בתור משפחה? אה אבא, מתי?" אני שואלת אותו מטר שאלות בצרחות זוועה איומות במטרה לפגוע בלב הפלדה הנוקשה שלו, מה שאני בספק אם יעבוד אי פעם.
"היינו יכולים להיות משפחה נורמלית.." הוא מלמל ברוגע.
"..אם לא היית נכנסת לזה מלכתחילה" הוא הרים מעט את קולו וליטף באמתו את צווארי, מה שגרם לי לצמרמורת נוראית.
"אם אני לא הייתי נכנסת אל זה?! אתה הכנסת אותי אבא, אתה!!!" אני מפלחת את השממה בעוד צרחה, להראות שלא אתעייף לעולם, שבחיים לא אכנע אליו.
"אני מצטער מותק שלי, אבל אני חייב" הוא אומר.
"אתה אבא שלי!!!" אני צורחת, מאוחר מדי.
בזוית עיני אני רואה את אבי שם אצבע על המתג, יש לי זמן להגיד לו כמה מילים אחרונות.
"אני שונאת אותך" סיננתי.
כשלפתע , שמעתי יריית אקדח, התכוננתי לעלות לגן עדן, מה שלא קרה.
פתחתי את עיניי, התחושה המוזרה של המשהו הקשיח שמוצמד לראשי נעלמה.
הסתובבתי, אבי שכב על הרצפה, כל ראשו מכוסה בדם סמיך וכהה.
טרייסי עמדה לידו, ידה עדיין קפואה בתנוחה שהחזיקה בה את האקדח.
"נו..מה אומרים?" היא אומרת בזדוניות ומורידה לאט לאט את האקדח.
"הוא בכל זאת היה אבא שלי" אני אומרת לה ובורחת מחדר המדרגות כשאני ממררת בבכי.
"אני שונאת אותך", המשפט האחרון שאמרתי לו,"אני שונאת אותך".
אבל..לא באמת התכוונתי לזה, או שכן..