אני שונאת אותך

"אני שונאת אותך." אמרת ונעצת אצבע בחזי, מסרבת להביט בי.
"אני פשוט כול-כך שונאת אותך." המשכת, ואני לא בטוח כל-כך למה אבל המשכתי לעמוד שם כמו פסל ולא לעשות דבר, אבל זה מה שעשיתי, פשוט עמדתי שם, והקשבתי לך אומרת דברים שאני לא רוצה לשמוע, פשוט כי זה נראה כמו הדבר הנכון לעשות.
"אני מתעבת את העובדה שאתה בכלל חי." אמרת נחרצות, ודמעות ירדו על לחייך, ניגבתי אותן באצבעותיי, ידי עוצרות רק לרגע על פנייך.
"אני יודע." עניתי, וחיבקתי אותך, יודע שיכול להיות שלא אוכל לחבק אותך עוד לעולם.
קיוויתי שתירגעי, ושתביני שזה לא נורא כמו שאת חושבת, אך אני מניח שלראות את האדם היקר לך במדים, הולך אל עבר מה שנראה לך כאל מותו זה לא דבר מרגיע במיוחד, כמו כן, ידעתי שאהבת למרוח את המסקרה שלך על הבגדים שלי, זה היה סימן ההיכר שלך.
אלוהים, אני מרגיש כאילו אני חזרתי בזמן לפגישה הראשונה שלנו, הייתי בלוויה, ופתאום ראיתי אותך עומדת שם, בוכה המסקרה מרוחה על לחייך.
לא חשבתי אז מה אני עושה, פשוט חיבקתי אותך והנחתי למסקרה שלך להימרח על חליפתי.
"לא, אתה לא יודע." אמרת, כמעט צעקת את המילים אם לומר את האמת.
"אתה לעולם לא תבין, משום שאיש מעולם לא עזב אותך לבד." אמרת, וחמקת מחיבוקי, זה הרגיש כל-כך משונה לפתע, המקום בו עמדת לפני שנייה צוחק עליי, מזכיר לי שזה יהיה ככה תמיד מעכשיו.
"האדם היחיד שבאמת אכפת לך ממנו, לא קם יום אחד ופשוט מתגייס לצבא." את ממשיכה, ומדברייך אני נשמע כמו הרשע בהתגלמותו, על דבר כל-כך פעוט כמו הצטרפות לצבא. אלוהים, מעניין מה היית חושבת אם הייתי מספר לך את הסיבה האמתית שאני הולך לשם, אם הייתי מספר לך שאני הולך רק בשביל להשיג את הכסף הדרוש בשביל להשיג לך טבעת, שאני הולך לשם רק בשביל המעט שהם ישלמו לי על שנה מחיי המסכנים.
משום מה, אני מוצא את עצמי צוחק, צחוק מהסוג המריר, זה ששובר לבבות וגורם לך לאבד תקווה.
"אילו רק היית יודעת."