אני שונאת אותך

"אני שונאת אותך" אמרת ונעצת אצבע בחזי.
"אני פשוט כול-כך שונאת אותך" המשכת.
אני לא בטוח למה המשכתי לעמוד שם כמו פסל.
אבל זה מה שעשיתי, עמדתי שם, והקשבתי לך.
"אני מתעבת את העובדה שאתה בכלל חי" אמרת, ודמעות ירדו על לחייך.
"אני יודע" עניתי, וחיבקתי אותך.
קיוויתי, שתירגעי, תביני שזה לא נורא כמו שאת חושבת.
אך את לא היית מוכנה להירגע, היו לך יותר מידי רגשות והיית צריכה לעשות איתם משהו.
"לא, אתה לא יודע" אמרת, ואת כבר כמעט צועקת.
"אתה לעולם לא תבין, משום שאיש מעולם לא פשוט עזב אותך לבד"
אמרת, והתחמקת מחיבוקי.
"האדם היחיד שבאמת אכפת לך ממנו, לא קם יום אחד ופשוט הלך"
את ממשיכה, ומדברייך אני נשמע כמו הרשע בהתגלמותו.
לא יכולתי לעצור בעד עצמי והצחוק המריר התפרץ מגרוני.
"אני יודע יותר טוב משאת תדעי אי-פעם"