אני רץ

האצבעות שלו רוקדות במהירות על פני האותיות כמו אצבעות של פסנתרן על קלידי פסנתר שיצא משליטה, מתרוצצות בלהט על מקלדת מאובקת, צבועה בצבע כסף שדהה עם השנים. הידיים עובדות במרץ, קצת מזיעות ואדומות משעות ארוכות של עבודה ללא מנוחה. הן עובדות בזריזות אוטומטית, כמו ידי קלדניות בבית משפט, מאומנות היטב, למודות סבל, שעות ארוכות של עבודת פרך, עבודת קודש – העלאת תהיותיו הרגעיות של בן האדם, הרגעי למדי בעצמו, אל הכתב, ובך להקנות להן חיי נצח.
החדר אפוף עשן שמתפתל אל חלל האוויר מתוך הלוע של סיגריה אכולה למחצה, שוכבת פרקדן על מאפרת זכוכית משומשת ומחכה בסבלנות לשעתה. הקירות לבנים וסדוקים, מתפוררים, מלאי בליטות עגלגלות זעירות שהזמן יוצר במלאכת יד, כמו כתמי זקנה על זרועות אדם שמסגירות את גילו המופלג.
תקתוק הידיים על המקלדת מצטרף לקול תקתוק שעון הקיר המשקיף על החדר ממרומו, קוצב לו את הזמן, עד לכל שהתרחש בין כתליו בעשרים השנה האחרונות, עד הפרטים הקטנים והפרטיים ביותר.
הוא מקליד בשטף למעט רגעים קטנים בהם הוא עוצר, חושב כמה שניות ואז חוזר להקליד, אפילו מהר יותר ממקודם.
הוא כותב ספר. ספר שהוא עומל עליו כבר כמעט חצי שנה. נותרו לו רק עוד כמה ימים, והוא חייב לסיים אותו בזמן. היום האחרון להגשת הספר לתחרות של "הקרן לספרות עברית החדשה" הולך ומתקרב.
הוא כותב רומן. רומן על זוג נאהבים שמנסים לחזור להיות ביחד 10 שנים אחרי שהם נפרדו. זה ספר, בפשטות, על אהבה, על המגבלות שלה, על הדברים שהיא יכולה ולא יכולה לנצח. המוטיב המרכזי בספר הוא השאלה "האם אהבה זה מספיק"?, והגיבור מתחבט עם שאלה זו לאורך כל הדרך. החיים והדמויות שנקרות בדרכו מספקים לו חיזוקים לכאן ולכאן, וגם הקוראים העתידיים, כך מקווה הסופר, ינועו במחשבותיהם עם קריאת הספר על הציר שבין תשובה חיובית גורפת לשאלה זו לבין התנגדות מוחלטת.
קוראים לו אריק והוא בן 27, מתגורר בבית הוריו אשר גרים בשכירות בדירה ישנה בבאר שבע. הוריו קשי יום, ולמרות גילם המתקדם עובדים עדיין שניהם בעבודת כפיים, הוא בנגרות והיא בניקיון של בית החולים סורוקה שבעיר.
הוא כותב כבר כמה חודשים מבוקר ועד ערב. השיל כמעט עשרה קילו ממשקלו, וזה לא מפתיע לאור העובדה שהוא אוכל ארוחה אחת ביום, שכוללת שתי פרוסות לחם עם מרגרינה ועגבנייה חתוכה שהוא מחמם לו בתנור. מעבר לזה הוא שותה רק מים ומעשן כמעט בלי הפסקה. הוא מתעקש שזה עוזר לו לכתוב ולשמור על שפיות.
הוא ישן 6 שעות בדיוק בלילה, והסיבה היחידה שהוא עושה את זה איננה עייפות, אלא רק כדי לאפשר למוחו הקודח לצבור כוחות ואנרגיה מחודשת, הדרושים למען המשימה היחידה שהוא רואה לנגד עיניו, והיא לסיים את הספר בזמן.
זה לא תמיד היה כך. בשנה שעברה הוא עוד היה סטודנט מבריק לרפואה בשנה ג' באוניברסיטת בן גוריון שבעירו. הוא אהב מאוד את הלימודים, השתלב היטב מבחינה חברתית והיה אהוד על עמיתיו לספסל הלימודים וגם על המרצים, שאהבו את מוחו החד, המהיר וחריף המחשבה.
כבר בגיל צעיר הוא גילה עניין מיוחד בביולוגיה, קרא ספרי מדע כדי להעשיר את הידע שקיבל בבית ספר ואפילו התקבל בכיתה ו' לפרויקט מיוחד במכון וייצמן, שבו פעם בחודש נוסעים תלמידים מצטיינים מהפריפריה אל המכון ועובדים על עבודת חקר עם מדענים אמיתיים שחונכים אותם.
הוריו מאוד עודדו אותו לכל דבר שמאמן את המוח לחשוב, דחקו בו לקרוא, להעמיק וללמוד כמה שיותר, כי ערך ההשכלה היה תמיד בראש מעייניהם כמעין "מטרת על" בחינוך שלו. הם האמינו כי בעולם של היום רק באמצעות השכלה פורמלית אפשר להימלט ממעגל העוני, שבו הם נמצאים מאז שהיו ילדים קטנים בעצמם, ונשבעו לעשות הכול כדי שלילדים שלהם זה לא יקרה.
עם אריק זאת לא הייתה משימה מסובכת מדי כי הוא נולד סקרן ומשחר לדעת מטבעו. עם אחותו הקטנה, עדן, זה הלך כבר פחות בקלות. היא התקשתה בלימודים מאז שהייתה בבית ספר יסודי ולא הראתה מוטיבציה מיוחדת לשנות את זה. היא הייתה ילדה שובבה שאוהבת להשתטות עם חברים ולא לשבת עם ספר וללמוד על איך נוצרו חיים, אלא לחיות את החיים בעצמה, לטרוף אותם ולנצל אותם עד תום. היא מאוד אהבה את השיר "אני רץ" של דודו טסה, ובמיוחד את השורה "אני חייב להספיק את כל מה שהעולם מציע", שתמיד הרגישה כאילו נכתבה עליה.
באופן כמעט צפוי מדי עדן טחנה מלצרות אחרי השחרור מהצבא עד שלא נותר בה עוד כוח, חסכה מספיק כסף ואז ארזה מזוודה ונסעה לטיול הגדול בתאילנד עם חברה. היא לא אמרה מתי תחזור, והיא באמת עדיין לא חזרה.
אריק לעומתה שקד על לימודיו, למד במגמה מדעית בתיכון וסיים בהצטיינות יתרה. בצבא הוא שירת בחיל המודיעין, ובערבים אהב לרוץ בפארק ולשמוע באוזניות מוזיקה טובה בעברית, כזו ששמה דגש על המילים, כמו שלום חנוך או יהודה פוליקר. הטעם שלו במוזיקה לא הפתיע אף אחד, כי אהבת חייו האמיתית הייתה מאז ומתמיד המילה הכתובה בעברית.
הוא בלע ספרים מאז שהיה ילד, ובלילות אימא שלו הייתה צריכה לדחוק בו לכבות את מנורת הלילה וללכת כבר לישון כי מאוחר, והוא התחנן רק לעוד כמה דקות של חסד בקריאה של "הארי פוטר" או "מנהרת הזמן".
בחטיבת הביניים המורה לספרות הבחינה לראשונה בכישרון הכתיבה שלו, ועודדה אותו לנסות לכתוב בעצמו קטעי שירה או פרוזה. הוא החל לכתוב שירים, עם קצב, חריזה ומשקל, ואהב לשיר אותם לעצמו במקלחת בלחן שנוצר באופן טבעי מהמצלול של הטקסט מבלי כוונה מיוחדת להלחין אותו.
בהתחלה זה לא הלך בקלות. הוא מצא את עצמו בוהה שעות במסך המחשב, או דף הנייר, עם עפרון ביד, וזה היה כמו לנסות לדוג מילים עם חכה קטנה מתוך האוקיינוס הגדול של הנשמה. חושב מה לכתוב, נאבק בעצמו, חוצב עם פטיש קטן באבן המוזה הטובה כדי לשחרר רעיונות, בהתמדה ובמסירות, עד שלאחר מאמץ עיקש, לפתע שטפו אותו כמו מים והוא נסחף איתם רחוק.
פעם אחת, לפני שנה בערך, ישב וקרא את כל השירים הראשונים שלו מהתקופה ההיא. הם נראו לו פתאום טיפשיים, עלובים, אפילו פתטיים, והוא כמעט התבייש לקרוא אותם. לא כך הוא הרגיש בזמנו, כשהוא רק כתב אותם. הוא הרגיש אז באופוריה, בעננים, כאילו כבש פסגה של איזה הר עתיר ממדים. כשהוא סיים לכתוב שיר, הוא חש תחושת סיפוק עוצמתית כזאת שהוא כמעט עלה על גדותיו, ועד היום, הוא מנסה לפעמים לשחזר את התחושה הזאת ללא הצלחה. הוא נגנב מהיצירות של עצמו, וקרא אותן שוב ושוב, עד שהוא זכר אותן בעל פה. והוא לא היה חייב לשתף איש. השמחה והגאווה שלו היו לגמרי פנימיים, עמוקים, שלא דורשים פידבק מבחוץ. כך העביר זמן רב בכתיבה, בחדר, ממלא את המחברת, מבלי שאף אחד ידע.
כשהגיע לתיכון חווה לראשונה בחייו אהבה, והיא הייתה נכזבת. הוא לקח את הכאב, פירק אותו לגורמים, ואז הרכיב ממנו מילים. כמו שביאליק כתב, "תחת פטיש צרותיי הגדולות", תחושת האכזבה והעצב סיפקו לו השראה לכל ימי התיכון, והשירים נערמו אצלו בחדר, במלאכת עדינות, מבלי שאף אחד ידע.
השנים עברו ואריק התבגר. לאט לאט, הוא התחיל לחשוף את היצירות שלו בפני העולם. בתחילה בבית, אחר כך בכיתה, ובהמשך על הקיר הציבורי שלו בפייסבוק, שזה כמו לתלות שיר על מגדל מודעות בכיכר העיר.
הוא זכה לשבחים על כתיבתו מסביבתו הקרובה, אבל הרגיש כאילו השירים לא זוכים לתהודה שהם ראויים לה. הוא הרגיש, הוא ידע בבטן שהם טובים, והתאכזב לגלות שבין כתיבה למגירה לבין פרסום שירה ברבים משתרע גבול ברור, גדר גבוהה, שלחצות אותה קשה מאוד.
הוא לא התייאש. הוא המשיך לכתוב גם לאורך שירותו הצבאי. הוא התחיל לכתוב קטעים אוטוביוגרפיים, על חוויות שקורות לו, באופן סאטירי, מלא סרקזם ואירוניה, והחיים המתעתעים, אתם יכולים לתאר לעצמכם, סיפקו לו חומרים בשפע. בהמשך הוא החל לכתוב סיפורים קצרים עם עלילות שבדה מליבו, ומפעם לפעם כתב שיר אהבה או שיר התבוננות. הוא השתתף בתחרויות כתיבה, בעיתוני נוער ואחר כך בצבא. הוא אף פעם לא זכה. הוא שלח שירים למוזיקאים מפורסמים להלחנה, ולא קיבל תגובה. הוא לא הבין מדוע, כי הוא היה משוכנע בלב שלם שהכתיבה שלו טובה, ובניגוד לעבר – זה תסכל אותו נורא. משהו השתנה בו. הגאווה הפנימית כבר דהתה. הוא כבר לא היה מסוגל להתרגש משיר שהוא כתב מבלי לקבל חיזוק נרקיסיסטי מהסביבה. לא היה עוד מסוגל לחוש תחושת סיפוק עילאית מבלי לשמוע קולות התפעלות של מישהו מהצד. הוא הפך תלוי עד כאב באהבת הקהל וזה השפיע על כתיבתו לרעה, שהפכה להיות שטוחה יותר, קלישאתית, כאילו כדי לרצות, כאילו כדי לכוון למכנה משותף נמוך יותר שיגדיל את כמות הקוראים ואיתם בתקווה גם את המחמאות והשבחים. הוא לא אהב את זה שהאגו הרים ראש והתערב לו בכתיבה, ציפור נפשו, וכאילו לכלך אותה, כמו מפעל שמזהם מי ים צלולים וטהורים.
התסכול הלך וגבר, והיו תקופות בהן פשוט הפסיק לכתוב. השקיע את מרצו בלימודים לפסיכומטרי וטייל קצת עם חברים בחו"ל. הוא התגעגע, אבל לא ידע למה בדיוק. האם לכתיבה עצמה? לאופן שזירת המילים זו בזו, ברוגע ובמומחיות, בעבודת יד, כמו ליטוש של יהלום? האם לקומפלימנטים החיוביים שקיבל מהסביבה הקרובה? האם לאותה תחושת סיפוק ועוצמה ישנה?
השנים עברו נטולי דרמה, עד שבוקר אחד האדמה רעדה. הוא קיבל הודעת קבלה לבית הספר לרפואה באוניברסיטת בן גוריון, והקלפים כמו נטרפו מחדש. הוא היה גאה בעצמו כל כך על ההישג, שחשב כי הפעם האחרונה שהרגיש כך הייתה לפני עשר שנים, בחטיבת הביניים, כשהוא סיים לכתוב את אחד משיריו הראשונים, שר אותם לעצמו בשמחה מתפרצת, ושמר עליהם בסוד.
הוא שקע בלימודים האינטנסיביים, וגם אילו רצה לחזור לכתוב, לא היה לו זמן לכך. הוא נתן את כל מה שיש לו והרגיש שהוא דוחף את המוח שלו עד לקצה גבול היכולת, והוא התמכר להרגשה המיוחדת הזאת. האתגר האינטלקטואלי היה עצום, הוא התאמץ ונהנה מזה עד שכמעט שכח את עצמו, והזמן עבר ביעף כמו רכבת הרים פתלתלה.
בוקר אחד הכול השתנה.
הוא בדיוק למד בספרייה של הפקולטה כשהוא קיבל את הטלפון מאימא שלו. בוא הביתה עכשיו. הוא עזב את הכול ומיהר לביתו. ואז אמו סיפרה לו בדמעות של היסטריה: קרה אסון. עדן נמצאת במעצר בתאילנד. הייתה תאונה נוראית. היא דרסה שם מישהו. הוא מת. זאת הסיבה שלא שמענו ממנה יומיים. אני מרגישה שאני משתגעת. העורך דין שלה התקשר אליי. בגלל שמצאו אלכוהול בדם שלה, היא תועמד לדין באשמה של רצח. ככה זה עובד שם. רצח. אם עד עכשיו אריק ניסה לשמור על פאסון יחסי, בשלב זה של הסיפור הוא נפל על ברכיו, כבש את פניו בידיו והתחיל למרר בבכי. הוא בכה כפי שהוא לא בכה מאז שהוא היה ילד, ניסה להיות חזק בשביל הוריו ולא הצליח. אחותו הקטנה. עדן, זאת ששרה כל היום "אני חייבת להספיק את כל מה שהעולם מציע" במין היתוליות ושובבות שובת לב, הסתבכה עד צוואר עם החוק במדינת עולם שלישי. ומה עושים עכשיו? אימא שלו אמרה שהעורך הסביר לה מה העונש המקסימלי על העבירה הזאת בתאילנד. אריק השפיל את מבטו באימה כי הוא כבר ידע את התשובה. הוצאה להורג. הוצאה להורג בתלייה. אלא אם כן…היא לחשה. אלא אם כן מה? צעק. אלא אם כן מתפייסים עם משפחת המנוח ומפצים אותה בכסף על האובדן. על כמה כסף מדובר? העורך דין השיג לנו עסקה של 100 אלף דולר. 100 אלף דולר ועדן חוזרת הביתה. 100 אלף דולר?! מאיפה נשיג 100 אלף דולר? דממה השתררה בחדר. דקות ארוכות אף אחד לא דיבר. ניסו לעכל, להפנים, להבין מול מה הם מתמודדים. כמה זמן יש לנו? שנה. שנה אחת בלבב להשיג את הכסף.
ואז אריק נזכר.
יומיים לפני זה הוא קיבל הודעה במייל של האוניברסיטה. תחרות כתיבת סיפור קצר של "הקרן לספרות עברית החדשה" יוצאת לדרך בשבוע הבא. כשקרא את הנושא של ההודעה, הוא אפילו לא פתח אותה. עד כדי כך היה מנותק מכל העולם הכתיבה ושקוע בלימודיו. עכשיו הוא פתח אותה. מסתבר שמדובר בתחרות של כלל האוניברסיטאות והמכללות בארץ, "הקרן לספרות עברית החדשה" ותורם אלמוני מארצות הברית מציעים מיליון שקל למי שיכתוב את הספר המוצלח ביותר. אריק הביט במייל בתדהמה. מיליון שקל? זה אפילו יותר ממה שהם צריכים… אור ניצת בעיניו. תקווה. נכון, יש רק זוכה אחד, ואלפי מתמודדים, אבל הוא בטוח שהוא מסוגל לעשות את זה. הוא יודע שהוא כותב מחונן. הוא לא שכח איך כותבים. ולמרות שבעבר לא זכה לפרסום שהוא ייחל לו, הוא ידע שיש לו כישרון, כפי שהמורה בחטיבת הביניים אמרה לו, והוא ידע שהיא צודקת, הוא הרגיש את זה בכל הגוף. הוא לחש להוריו: אני אכתוב את הספר. אני אשיג את הכסף.
אריק כבר לא הגיע יותר לאוניברסיטה. הוא עזב בהפתעה כל כך גדולה, שאפילו הדיקן של הפקולטה התקשר אליו כדי לברר מה אירע. הוא אמר לכולם שמדובר בסיבות אישיות ושהוא מבקש שיעזבו אותו לנפשו. אחרי שבועיים באמת הפסיק הטלפון לצלצל. מדהים איך אדם יכול, לא משנה כמה הוא מקושר, פשוט – להיעלם. בימים הראשונים הוא לא כתב דבר. רק חשב וחשב עד שהרגיש שהמוח שלו מעלה עשן. כמו עורך דין ממולח שמנסה למצוא פרצה בחוק, או משטרה שמחפשת קצה חוט, הוא חיפש את המפתח האחד שייפתח בפניו צוהר למסע בדמיון. הוא חשב על הדמויות. הוא חשב על הסיפור. הוא חשב על הסגנון. הוא חשב על הטכניקה. הוא כתב לעצמו נקודות קריטיות בזמן של העלילה, ראשי פרקים. ולא הרפה עד שהרכיב את כל המבנה והמסגרת שאליה ינסה להתאים את הספר, כמו תמונה במוזיאון. רק כשהייתה במוחו כל האינפורמציה ההכרחית, וזה לקח לו כמעט שבוע, הוא ישב והתחיל לכתוב.
הוא כותב כבר חצי שנה. והוא עומד לסיים את הספר. הוא התבלבל לרגע ולא ידע מי יותר עייף – הגיבור שלו עם כל התלאות שהוא עבר בחיים, או הוא בעצמו. הוא לקח שאיפה מהסיגריה ומילא את החדר בעשן. הם לא שמעו את הקול של אחותו כבר חצי שנה, רק שני מכתבים שאפשרו לה לכתוב, ושיחות בטלפון עם עורך הדין שלה. בינתיים היא בחיים. במצב נפשי רעוע, אבל בחיים. והיא יודעת שמנסים לעזור לה. היא יודעת שאריק עושה כל מה שהוא יכול כדי להציל אותה. וכשהיא בוכה בשקט, בחושך, המחשבה הזאת מחממת לה את הלב. תקווה, אומרים, זה דבר מאוד מסוכן. כי תמונת המראה ההפוכה שלה היא האכזבה, וככל שהתקווה מוצקה יותר, כך זה יותר מסוכן. אבל עדן בחרה בדרך התקווה. הקפידה לאכול את האוכל שמגישים לה. הקפידה לשמור על משמעת בכלא. הקפידה להתרחץ עם שאר האסירות כשאפשרו לה. היא לא החזיקה מעצמה גיבורה, היא פשוט חשבה שאין לה ברירה אחרת.
אריק עוד מעט יסיים את הספר. הגיבור שלו, שהיה פגוע הלם מאחת המלחמות, ובילה את מרבית השנים האחרונות בבית חולים לפגועי נפש, נפגש במקרה עם אהבת נעוריו עשר שנים אחרי שהם נפרדו, בבית קפה באיזה פרבר באיטליה. אהבת נעוריו גם היא באה מרקע קשה, שקשור באביה המכה. אבל אריק החליט שהסוף, כנגד כל הסיכויים – יהיה טוב. את הספר הוא כתב בגוף ראשון, מנקודת מבטו של הגיבור שלו. הוא חתם אותו במשפט "כי אהבה, מתוקה שלי, זה כן מספיק", ובעצם ענה באופן חד משמעי על השאלה שהדהדה ברקע לאורך כל הדרך. הוא קיווה שמשהו מהאופטימיות הזו תזלוג מחוץ לדפים גם אל החיים שלו, ושל הוריו, ובעיקר של אחותו.
התחרות, כך הסבירה אותה הודעה במייל, לוקחת שנה שלמה. חצי שנה מוקצבת לכתיבת הספרים, וחצי שנה מוקצבת לבדיקתם על ידי ועדת מומחים. אריק הגיש את הספר לבדיקה יום לפני הדד-ליין הסופי בהחלט וכתב בעמוד הראשון: "לעדן, אחותי". הוא סיים את הפרויקט שלו, ולא נותר לו לעשות דבר מלבד לחכות לבשורות טובות.
את חצי השנה הבאה הוא העביר בבית הוריו. הוא לא חזר ללימודים. עזר קצת לאבא שלו בנגריה, ולאמו בתחזוקת הבית. הוריו היו תשושים, והם היו זקוקים לעזרתו. בזמנו הפנוי חזר ונבר בארכיוני הילדות שלו, בשירים שהוא שרבט, בסיפורים הקצרים שהוא כתב. עכשיו, כשהוא מתבונן על ציר הזמן ממרחק, הוא מזהה את ההבשלה, ההתבגרות וההתקדמות של הכתיבה שלו לאורך השנים. זה ריגש אותו להבחין בזה. הוא התלהב שוב כמו ילד מכל טקסט שהוא קרא, ולפעמים צחק בקולי קולות מהסיפורים ההומוריסטיים שכתב. הוא התאהב שוב במילים, הוא התאהב שוב בכתיבה. הוא ניסה להרכיב את כל החומרים בסדר לוגי הגיוני כדי לנסות ליצור מהם פעם אולי, כשהכול יסתדר, איזה ספר אוטוביוגרפי, או קובץ של סיפורים קצרים.
חודש לפני ההכרזה על הזוכים בתחרות הוא כבר לא הצליח להירדם בלילות. הוא נזכר שמעולם לא זכה בתחרות כתיבה רשמית, למרות שניגש למספר לא מבוטל של תחרויות. הוא ניסה להדחיק את המחשבה הזאת. הוא האמין בספר שהוא כתב. הוא ידע שהוא טוב. אבל האם זה יספיק? לאחותו לא נותר עוד הרבה זמן, והם זקוקים לכסף הזה כמו חמצן, חמצן לריאות העדינות של עדן. הוריו הצליחו לקושש עשרת אלפים דולר מתרומות. זה כמובן לא הספיק, אבל לפחות זה כיסה את שכר הטרחה של עורך הדין. אבל כדי לשחרר את עדן, הוא פשוט חייב להצליח. הוא פשוט חייב לזכות.
הגיע יום ההכרזה. התשובה תגיע במייל. אריק והוריו מחוברים למייל כבר מ-6 בבוקר. הם לא יודעים באיזו שעה תגיע התשובה. אז הם מרעננים את הדף עם כל דקה שעוברת, ומחכים לנס. לניצחון. לגאולה. פתאום המחשב עושה צליל של הודעה חדשה. מייל חדש נכנס לתיבת הדואר. הנושא שלו נקרא "הקרן לספרות עברית החדשה". אריק והוריו מחסירים פעימה. פותחים את ההודעה.
"שלום רב. תודה על השתתפותך בתחרות כתיבת הספר של "הקרן לספרות עברית החדשה". ועדת מומחים מקצועית בחנה לעומק 252 יצירות שהוגשו לבדיקה לפני כחצי שנה. אנחנו מצטערים להודיעך כי ספרך לא זכה בפרס הראשון. יחד עם זאת, לאור הרמה הגבוהה במיוחד של היצירות בתחרות, הוחלט לפנים משורת הדין להכריז על זוכים גם במקומות השני והשלישי. ספרך זכה במקום השלישי. הפרס הינו מענק בגובה של כחצי מיליון ש"ח. אנא גש למשרדינו ברמת אבן גבירול 54 בתל אביב כדי לקבל את המענק".
אריק וההורים שלו החליפו צבעים בפנים מלבן, לאדום, ועכשיו שוב ללבן. הם חיוורים כמו סיד. מסתכלים אחד על השני ולא יודעים מה לומר. עוברת לה דקה ארוכה בשתיקה. ואז, אז הכול השתחרר. אריק צעק צעקת ניצחון ופרץ בבכי לא מתאפק. הוריו המומים, מחבקים אותו משני צדדיו, זועקים וצורחים מתדהמה ואושר, וכך הם עומדים שלושתם באמצע הסלון, מחובקים וצוחקים ובוכים, לא יודעים את נפשם מרוב שמחה על הנס שאירע להם.
כעבור שבוע עדן חזרה הביתה. הם חיכו לה בשדה התעופה, והיא רצה אל זרועותיו הפתוחות של אריק ברגע שהיא קלטה אותו, עומד קצת נבוך אך מלא ציפייה באולם הנוסעים. היא נתנה לו חיבוק ארוך ולחשה לו באוזן: "תודה שהצלת את חיי". בדרך חזרה הביתה הם שמעו שיר של דודו טסה ברדיו:

"אני רץ,
אני חייב להספיק כל עוד שאני מגיע,
כל זמן שאני מזיע,
וזה לא מפריע וממסטל אותי,
ויש אצלך אור אני בטח עוד אחזור…"