אני צריכה טובה: חלק ב'

עכשיו הגיעה תורי להיות מבוהל, מפחוד וכול אותם רגשות שהיא הרגישה.
"מה?" שאלתי, לא מבין, לא רוצה להבין.
אני מקווה שזה סיוט, ואני תכף אתעורר, ולא אזכור דבר.
אני כל-כך, רוצה לגלות שאני הוזה.
"אני צריכה שתשנא אותי." היא חוזרת על דבריה, מסרבת להביט אל תוך עיניי.
אני לא בטוח מה אני אמור לומר עכשיו, האם אני נכנע לרצונה, או שעליי להילחם?
"למה?" אני שואל, ואפשר ממש לשמוע את הכאב שמאחורי המילה היחידה הזאת, אפשר לשמוע את הבלבול, את האי-הבנה.
"בגלל שגם ככה תשנא אותי בסוף." היא עונה ומושכת בכתפה.
אני לא מאמין שהיא אמרה זאת כרגע, שהיא באמת מאמינה בזה.
"את לעולם לא תוכלי לעשות דבר שיפגע בי מספיק בשביל שאשנא אותך."
אני אומר, ומחבק אותה, אך, היא קרה בזרועותיי, היא מרוחקת ואינה משיבה לחיבוקי.
"כבר עשיתי, זה רק עניין של זמן עד שתבין זאת." היא אומרת, ומרחיקה את זרועותיי ממנה, דבר לא כאב לי יותר מהפעולה הקצרה הזו, מחוסר האכפתיות שהפגינה.
לפתע, היא הרימה את עיניי אליי, וזה פגע בי.
"תגידי לי שלא עשית את זה." אני לוחש, עכשיו, הדמעות עומדות בעיניי ולא בעיניה.
זה מוזר, איך לפני שנייה היא הייתה כל-כך עצובה ועכשיו, היא כל-כך קרה.
"תגידי שאני טועה." אני מוסיף, ותופס בכתפה, אני מטלטל אותה, מקווה כי תחייך ותגיד שהיא עובדת עליי.
"אני מצטערת." היא אומרת בשקט, ואני עוזב אותה.
היא באמת עשתה זאת, היא באמת הלכה אליו מאחוריי גבי, אלוהים יודע מה קרה ביניהם, אני יודע שאני לעולם לא ארצה לדעת.
"לא, את לא." אני אומר, וצחוק מריר עומד בגרוני, ואני לא יכול לעצור אותו, אני לא רוצה לעצור אותו.
"אני כן." היא אומרת, קולה שקט אך נחוש, בעיניה מבצבצת לשנייה הנערה שאהבתי, אך הרגע ההוא חלף והיא איתו.
"לא, לא באמת." אני עונה, ומקלל אותי על טיפשותי, תמיד ידעתי שזה יגמר כך בינינו, אך התעלמתי מכך, מקווה כי אני פשוט רואה שחורות, אבל צדקתי, כרגיל.