אני מצטער

אני חייבת לומר שזה היה מוזר לטייל כל-כך קרוב אליו אחרי כל מה שקרה, אני יודעת שאף אחד מאיתנו לא בדיוק אמור או רוצה להיות פה.
אלוהים זה היה כל-כך מביך, והשתיקה בינינו לא עזרה כלל, רציתי רק שהאדמה תבלע אתי, קיוויתי שזה מה שיקרה.
"תקשיבי," הוא אמר בסופו של דבר ושבר את השתיקה."בקשר למה שקרה אז-" הוא עוצר לפתע, לא בטוח מה לומר.
אז ככה הוא קורה לזה, מה שקרה אז, מצחיק שככה הוא קורה לתקרית הכי מביכה וטרגית בחיים שלי, מצחיק שככה הוא קורא להשפלה הטוטלית שלי.
אני לא אומרת דבר, מחכה שיסיים את דבריו, או שיותר נכון לומר שאני לא יודעת מה לומר לו, לא רוצה להגיד דבר.
"אני מצטער על התגובה שלי אז," הוא אומר ובמט אשם על פניו."אני לא הייתי צריך לצחוק," הוא מוסיף ומנמיך את מבטו ממני אל נעליו."האמת היא שפשוט פחדתי לומר לך את האמת אז." הוא אומר ומבטו פוגש את מבטי שוב, אך רק לרגע.
היה משהו בהיסוס שלו שגרם לי רצון לסתור לו, אני שונאת את העובדה שהוא הולך סחור-סחור ולא מוכן להגיע לעיקר.
"מהי האמת?" קולי שקט אך צלול, אני יודעת שאני לא באמת רוצה לדעת, אך זה יקל עליו ולי לא כל-כך אכפת, כבר לא.
הוא מביט בכל דבר רק לא בי, נראה שהוא לא יכול לגרום למילים לעזוב את שפתיו ואני מתחילה לתהות האם כדי לי בכלל לשמוע את מה שיש לו לומר.
"האמת היא שגם אני אוהב אותך."היה משהו נואש בדרך בה הוא אמר את זה, עיניו עצומות והוא נראה כאילו הוא מפחד מתגובתי.
"הו." אני אומרת ותוהה איך לבשר לו את האמת המרה, אך לומר לו שאין מצב לשום דבר בינינו אחרי הדרך בה הוא התנהג אליי?
"הו?" הוא שואל בחשש, כאילו לא בדיוק מבין למה אני אגיד לו לא, הרי אמרתי לו שאני אוהבת אותו לא? ובכן, זה היה מזמן, וזה כבר לא נכון, לפחות לא לגביי.
אני תוהה איך לספר לו זאת, ואז אני מחליטה שאני פשוט אגיד לו, הרי זאת אשמתו שזה קורה כך ולא אשמתי.
"אני לא אוהבת אותך."