אני מצטערת:

אני יושבת בחדרי ומסתכלת על תמונותינו הרבות יחד… את אחת החברות הכי טובות שלי, הכי אמיתיות וקרובות, אחת החברות שכאבה אותי, שאהבה אותי, ששמחה איתי, כעסה איתי, הרגישה אותי ואיתי 24/7.
זה התחיל לפני שלוש שנים… הכרנו, התחברנו ומאז לא נפרדנו! אבל עשיתי משהו שאני לא גאה בו..משהו שהחלטתי להסתיר כי ידעתי שזה ישנה את החברות שלנו לנצח, ישנה את מה שאת חושבת עליי, שכולם חושבים עליי! יוציא לי שם רע, הצטערתי על המעשה הזה וקברתי אותו עמוק עמוק בחלקה נידחת של מוחי, מצפה שלא להיזכר זאת אי פעם.
לפני חודשים מעטים גילית על המעשה, כעסת שהסתרתי … אבל שלא כדרכך בחרת להתעלם ולסלוח, דבר שריגש אותי ורק גרם לי להבין כמה את אמיתית, כמה את כנה, כמה שהסליחה שלך היא חליפת הצלה בעולם של טביעה בתוך שקרים.
כ"כ הייתי בטוחה שהתגברנו… הבנתי שטעיתי, הבנתי שאני לא רוצה לפגוע בך, הבנתי כמה שאת חשובה לי באמת…

ובכל זאת טעיתי שוב.

אחרי הטעות הזאת, שעליה התנצלתי ארוכות עשיתי עוד שגיאה.
שגיאה בעלת אותו בסיס.
"זה רק ללמוד למבחן באנגלית… את יודעת כמה קשה לי עם השפה הזו" אמרתי, מנסה לתרץ את זה שבאמת בלי להבין, הזמנתי את זה שאת אוהבת אליי הביתה ללמוד למבחן…
רק רציתי לעשות חזרה, גם שאלתי אותך אבל לא יכולת ופשוט דיברנו בטלפון באותו רגע…
אני לא התכוונתי להכאיב לך, לא התכוונתי לפגוע, לא התכוונתי להכעיס או לאכזב… הדבר היחידי שהתכוונתי זה לעלות לחמש יחידות אנגלית.
את יודעת… אני לא רוצה שתראי בי רעה, זונה, אכזבה… אני רוצה שתמשיכי לראות בי חברה.
הגזמה הא? אני חרא של בן אדם, הטעויות הן על בסיס דומה…
בסדרה שאנחנו אוהבות תמיד אמרנו שיש דמות מגעילה, שטועה, מבינה את הטעות, וטועה שוב… הסתכלנו אחת על השניה והתחלנו לצחוק כי זה פשוט הזכיר לי, בכאב עצום, כמה שזה היה ככה…
רק ההבדל? שאת כועסת עליי, התאכזבת ממני, נפגעת ממני (ובצדק, יצאתי הכי מגעילה שיכולה להיות) אבל בכל זאת לא רצית לזרוק את החברות שלנו ואמרת שתנסי לסלוח לי, שננסה לשקם את עצמנו כמו שרק אנחנו יכולות, כי החברות שלנו הייתה חזקה מאוד… 2 טעויות לא יכלו לשבור אותה, אפילו שזה 2 טעויות יותר מידיי, אנחנו בקשר, אנחנו מדברות כאילו שזה לא קרה (או לפחות מנסות) אנחנו אנחנו…

אז למה הבטן כואבת לי כ"כ?
אני מדברת איתך והכל סבבה, אבל לפעמים יש לי בחילה מזה שאני מנסה לא לחשוב על זה, ולא מצליחה… לא מצליחה לעכל כמה שפגעתי בך… דווקא בך…
אני מרגישה שהבטן שלי מתהפכת, הופכת למדקרת כאב ואני לא מצליחה שלא לבכות.
הידיים רועדות, עוברת בי צמרמורת, הכאב גדל… ואז נעלם.
הוא נעלם וחוזר מעצמו, יש לו חיים משל עצמו…
הייתי רוצה שנתחיל מההתחלה, באמת! חבל שאי אפשר למחוק הכל… אילו יכולתי הייתי מתקנת כ"כ הרבה דברים באישיותי, במעשיי, בתגובותיי והבנתי כלפי הסובב אותי.

אז אני מצטערת, אני באמת רוצה להשתנות ולהיות אדם טוב יותר,חברה טובה יותר,מישהי שתוכלי להעריך באמת..

שלך,
יובלי ♥