אני מפחדת.

אני מפחדת. לא מהחושך, ולא מחרקים. אלא, אני מפחדת שיום יבוא ואני אצטרך להיות עצמאית, להחליט החלטות לבדי, ולסמוך רק על עצמי.
אני מפחדת לטעות, ולאכזב את כולם. אני מפחדת לא לעמוד בציפיות הגבוהות שתולים בי.
אני מפחדת לאכזב את עצמי.
אני מפחדת, שיום יבוא ואני אביט אחורה, ולא אוהב את מה שאראה. אני מפחדת שעכשיו, אני אביט במראה, ואגעל מעצמי.
אני מפחדת שאנשים יכירו את עצמי האמיתית, ויברחו.
אני מפחדת להיות לבד, ולבכות בחושך.
אני מפחדת שאני לא אצליח להגשים את חלומותי, ואעבוד בעבודה משעממת.
אני מפחדת שאני לא אהיה מאושרת. אני מפחדת שחיי יעברו בשניות.
אני מפחדת שאולי עכשיו אני מפספסת את הרגע, במקום לחיות אותו.
אני מפחדת על הורי.

אני לא רוצה לפחד. אני לא רוצה להסס. אני רוצה להחליט החלטות פזיזות ואחר כך לצחוק עליהן.
אני רוצה לשמוח ולהנות, בלי מחשבות עגומות שעושות אותי חולה.
אני רוצה להכיר אנשים חדשים, בלי לתהות מה דעתם עליי.
אני רוצה ללכת למנהרה ולצעוק. אני רוצה לטפס על הר, ולהרגיש שכבשתי את העולם.
אני רוצה להפסיק להיות אחראית, ולהתחיל להנות מהחיים.
אני רוצה להפסיק להיות ביקורתית כלפי עצמי.
אני רוצה לטייל ולחוות עולם.
אבל הדבר שאני הכי רוצה, הוא להפסיק לפחד.