אני מפחדת.

אני רוצה לכתוב עכשיו ללא מנגנוני סינון. לקרוא אחר כך את מה שרשמתי ואולי להבין באיזה מצב אני שרויה. מי אני. מה אני. מה ההשלכות של המעשים שלי. למה הם קרו מלכתחילה. מה מוביל לזה. עד כמה אני מכירה את עצמי ומבינה את המניעים שלי. למה אני עושה את מה שאני עושה. האם אני בסדר. האם משהו בי לא הגיוני. האם גם הם לוקחים בזה חלק. האם אני חוזרת לצד האחר. איפה אני. מי בכלל מבין אותי. למה אני מרגישה ככה. מה אני מרגישה.
עכשיו הצבתי לעצמי מטרה והיא לענות על השאלות הללו, ובכן, אני לא חושבת שאני יכולה. אני חוששת לרשום את מה שקרה על הדף, לנתח את מה שקרה. אני מפחדת לחזור למה שהייתי. אני מפחדת לשחזר את העניין. אני מפחדת לבחוש בזה. אני מפחדת להבין את זה לעומק כי אני מפחדת להבין את עומק המעשים שלי. אני מפחדת להתמודד עם העובדה הפשוטה שאני עשיתי את הדברים הללו. אני מפחדת להתמודד עם ההבנה שאולי שברתי מישהו. שגרמתי למישהו תחושה נוראית. שאני זורעת עצב. שאני לא רצויה יותר. שהתרחקתי יותר מדי ואין דרך חזרה. אני מפחדת שאחרי ניתוח המצב אגלה שכל זה נכון. אני מפחדת שאחרי המעשים הללו דבר לא יחזור להיות כשהיה. אני מפחדת מן התחושות האובדניות שעולות בי. דמעות זולגות מן עיני. אני חשה בודדה. אני מפחדת שכתוצאה ממעשי אשאר בודדה תמיד. אני מפחדת להתנצל ומפחדת להראות את פני. אני מפחדת להביט בעיניים ומפחדת להמשיך הלאה. אני לא מסוגלת להמשיך הלאה. אני מפחדת שנסתיימה לי האמונה בעצמי. אני מפחדת שכל הדברים הללו אכן נכונים. אני מפחדת שהחיים שלי עומדים להיגמר. אני מפחדת. אני כל כך מפחדת והדמעות עדיין זולגות מעיני.