אני מניחה שזה הסוף

"טוב, אז אני מניחה שזה הסוף"קולה נשמע דרך הטלפון.
אני מניח שידעתי שזה יקרה.
ידעתי כבר זמן מה
אבל חשבתי שיש לי יותר זמן.
"את לא יכולה" אמרתי ודמיינתי אותה,
עומדת על בניין נטוש מכוונת אקדח אל רקתה.
"ולמה לא?" היא שאלה, בקולה אותה תגרות חלושה כתמיד.
"משום שאני לא מרשה לך" אמרתי לה,
ידעתי שדבר לא יעצור אותה, אבל רציתי להאמין כי השבתי מלחמה.
"ומה תעשה?" היא שאלה "תגיד להורים שלי?" היא שאלה חיוך
נשמע בקולה "או שאולי תתלונן למנהל?"שלב הזה שנינו צחקנו.
"אני מניח שלא" אמרתי "אבל את לא יכולה לעשות לי את זה"
קולי איבד מהעליזות וכך גם היא, אני מניח.
"נגיד לך מה אני לא יכולה לעשות לך?" היא שאלה,
אך לא חיכתה לתשובה.
"אני לא יכולה לקחת אותך איתי"היא אמרה, קולה עצוב.
"למה לא?" אני שואל ביאוש, מקווה שהיא תשנה את דעתה.
"בגלל שאתה טוב מידי" היא אמרה
"זה יהיה אנוכי מצידי לעשות זאת לעולם"היא אמרה
"בסופו של דבר, אתם הרי זן נכחד"