אני מחכה

"את רוצה להסביר לי מה את עושה?" קול מעליי שאל.
לא התכוונתי לענות, פשוט קיוויתי שהוא ילך.
יעשה את התרגיל המוכר כל-כך שלו, ויעלם.
"אני מחכה." אני עונה, כאשר הוא אינו עוזב.
למה הוא חייב להישאר?
למה, הוא חייב להתעניין בי בפעם היחידה שאין לי כוח אליו?
"מחכה למה?" שאל, והביט אל פניי.
לא הייתי צריכה לפקוח את עיניי בשביל לדעת שהוא עושה זאת.
"למכונית הבא שתעבור." אני עונה.
יודעת כי גם אם הוא יצליח לשכנע אותי לנטוש את הרעיון,
תמיד יהיה עוד יום, ועוד מכונית.
"בסדר" הוא ענה ונשכב על הכביש לידי.
"מה אתה עושה?" שאלתי, והסתובבתי על צידי, כך שאוכל לראות אותו.
תמיד היו לו רעיונות משוגעים, ולפעמים, הוא שכח לחשוב אם הם משוגעים מספיק או מידי.
"אני מגן עלייך מהמכונית הבא שתבוא. זוכרת הבטחתי, שאגן עלייך מפני הכול"
הוא אומר ומתחיל להתעסק בשערי.
"גם כן הבטחה" אני אומרת בנחירה.
"מה זאת אומרת?" שאל, וקימט את מצחו.
"זאת אומרת, שלא היית שם מעולם להגן עליי כשבאמת הייתי צריכה אותך"
אני עונה ונימת קולי לא יכולה להיות מאשימה יותר.
"מתי זה קרה?" הוא שאל, ונראה כאילו דבריי הם רק טענות שווא.
"בכול פעם שעזבת והשארת אותי עם לב שבור"