אני מאושרת

אני מאושרת. בפעם הראשונה, אחרי כל כך הרבה זמן, אני מרגישה אושר שלם, טהור. אני מרחפת עם כנפי כסף מעל הכוכבים, וזה נהדר. הכל שחור, ולא אכפת לי, כי אני מאושרת.
רוח קרירה עוברת מתחת לכנפיי ואני מתרוממת עוד קצת. אבל משהו לא בסדר. זה קצת כמו דקירת סיכה זעירה, שננעצת בזכוכית שעוטפת אותי וסודקת את ההרגשה שהכל יהיה בסדר.
הכל בסדר.
ובעצם, למה שהכל לא יהיה בסדר? אני מאושרת.
זאת בדיוק הסיבה. לוחש קול קטן בראשי, שום דבר לא בסדר. שום דבר מעולם לא היה בסדר. מעטה האושר הדקיק שהגן עלי מתנפץ, נעלם. מתרסק לאלפי זכוכיות שפוצעות את ידיי, רגליי, כנפיי. אני נופלת ומסתחררת לעבר האדמה, ממתינה לכאב.
ומחכה, ומחכה, ומחכה… כשהוא מגיע, הוא פחות אלים ממה ששיערתי. רק התנשפות מהירה, תחושה של אוויר שנעתק מראותי, דקירה חדה ביד ימין והאושר חוזר. יותר חד ממקודם, יותר אמיתי. הקול הקטן שבראשי מנסה לנפץ את האשליה, ואני מתעלמת. סוף סוף מאושרת, סוף סוף בטוחה. אני לא רוצה שזה ייגמר.
זה לא אמיתי! הקול שבראשי חזק מכדי שאוכל להתעלם. זו אשליה! אני שומעת, ומסרבת להגיב. אני ריקה, נטולת זיכרונות. זה לא חשוב שהקול צועק בתוכי עד שהמוח עומד להתפוצץ, זה לא חשוב שידיי כבר פצועות, רגליי שרוטות וכנפיי מדממות נוזל כסוף, זה לא חשוב שאני כבר לא מרגישה שהכל יהיה בסדר. שום דבר לא חשוב, כי אני מאושרת. מאושרת באמת ובתמים.
זה אושר טהור, צבוע בשחור.