"אני לא."

טיפה.
"למה את עצובה?" שתי טיפות זולגות על השולחן, מרטיבות אותו.
"אני לא." אני עונה אבל הטיפות ממשיכות לרדת.
"למה את עצובה?" הוא שואל ומנסה לחבק אותי אבל אני מתרחקת ממנו.
"אני לא."
"את רוצה לספר לי?" שאל. "איך אני יכול לעזור לך?"
אני חושבת קצת לפני שאני עונה, אבל אין ממש על מה להתמהמה בחשיבה.
"אתה לא." אני עונה ישירות.
"למה?" עכשיו הוא קצת עצבני. "למה את לא נותנת לי לעזור לך?! אנחנו החברים הכי טובים. תמיד דיברנו צחקנו, תמיד פנית אליי, מה השתנה?"
"כלום." אני עונה במעורפל.
"בבקשה, רק תעני לי על השאלה הזו. את עדיין מדברת איתי נכון?" התחינה שלו נשמעה בבירור, אבל אני לא מצליחה לענות בחיוב.
"אני לא."