"אני לא שומעת."

אבא מנער אותי העדינות בבוקר, מעיר אותי לקראת יום חדש.
אני קמה במהירות, מתלבשת ומתארגנת, נזכרת במבחן במתמטיקה שיש לי היום.
כשאני יורדת למטבח אימא יושבת שם ושותה את הקפה שלה.
אני מוציאה מהארונות קערה, כף וקורנפלקס ולוקחת חלב מהמקרר.
כשאני מתיישבת מולה היא אומרת לי בוקר טוב ואני אומרת בחזרה.כשאימא רואה את האוטובוס מול הבית שלנו היא מסמנת לי שאני מאחרת.
אני מחבקת אותה פעם אחרונה, דוחפת את ארוחת העשר לתיק שלי, וממהרת לצאת מהבית לפני שייסע האוטובוס הצהוב.
כשאני עולה עליו ברגע האחרון הנהג מחייך אליי ואני מחזירה לו חיוך. אני הולכת להתיישב בספסל השני משמאל. אני משעינה את ראשי על החלון, שוקעת בשקט שלי, ומביטה בנוף העירוני שמחוץ לקופסת המתכת.
הבתים הלבנים עם עם הגגות האדומים חולפים על פנינו במהירות. הגינות המטופחות צובעות את העולם בצבעים חזקים וחמים, והעצים הירוקים מטילים את צילם על הכביש האפור והרחב.
אני מרגישה נגיעה בכתפי ומסתובבת לראות מי ניער אותה. הוא היה ביישן ובמבט מושפל אמר משהו שלא הצלחתי לקלוט.
נגעתי בצד פי עם האצבע ואמרתי "אני לא שומעת." הנער נראה מובך וחזר שוב על דבריו. " סליחה," הוא אמר בצורה ברורה. " אני יכול לשבת כאן?" הוא גמגם ושפתיו רעדו. הרגשתי צורך לעודד אותו. פיניתי לו את המושב לצדי. הרמתי שוב את האצבע אל שפתיי והגיתי בהן "זה בסדר. אני חירשת."