אני לא רוצה שתהיי חלק מחיי

"אתה יודע, לא היית צריך לעשות את זה"
אמרתי לו ונשענתי על אחד הקברים.
"לא נראה לי שיש לך אמירה בחיי יותר"
הוא אמר ופנה ללכת ממני.
"ברור שעדיין יש לי אמירה בחייך"
אמרתי וגלגלתי את עיניי.
"אתה פשוט לא רוצה להודות בזה"
הוספתי והתחלתי ללכת אחריו.
"אז אולי אני לא רוצה שתהיה לך אמירה בחיי?"
הוא אמר וקולו חתך את אויר הלילה הקריר.
"אל תאמר דברים כאלו, אתה יודע שלמילים יש כוח"
אמרתי לו ודמעה זלגה על פניי.
"אני אגיד כול מה שיעלה לי למוח"
הוא אמר והסתובב לעברי.
"ויודעת מה, אני לא רוצה שתהיי חלק מחיי"
הוא אמר קולו היה קר,
אני חושבת שזה מה שפגע בי הכי הרבה,
לא העובדה שהוא לא רוצה אותי פה ולא רוצה שאי אהיה חלק מחייו
אלה שהוא אומר את זה בכזה קור.
"אל תגיד דברים כאלו" קולי היה שקט ומתחנן.
רציתי לבכות, אך ידעתי
שמרגע שהוא מביע את המילים בקול, הן מתגשמות,
הן חיבות, אלו הם החוקים.
"בסדר"אמרתי והסתובבתי ללכת.
"רגע לאן את הולכת?" הוא שאל ובקולו היית בהלה,
כאילו הוא הבין את מה שעשה.
"אני לא אמצע במקום בו לא רוצים אותי"
אמרתי לו בקור רוח,
ידעתי כי אסור לי להגיד יותר דבר.
"את לא יכולה ללכת" הוא אמר, מנסה לבטל את אשר כבר אמר,
אך לא כך הדברים נעשים, מהרגע שהמילים נאמרו,
אין דרך לבטל אותן.
"אסור לך ללכת"הוא אמר ויכולתי לשמוע את הדמעות בקולו.
"את לא יכולה להשאיר אותי לבד" הוא אמר והנפל על הקרקע.
"אתה לעולם לא לבד" אמרתי.
אלו היו המילים היחידות שהיה מותר לי לומר.