"אני לא צריכה לחשוב, רק לראות."

דף,
לבן,
ריק.
מוחי הוא כמו דף לבן ריק. אין בו שום מחשבה, שום סימן של רגש….
אני שוכבת על גבי, על הדשא הרך להפליא שמתחתיי ומרימה את ראשי אל העננים.
זו עונת הנדידה. להקות הציפורים כל כך יפות…
חיפשתי לי צורות בעננים. פעם כלב, ראש חתול, ולפעמים אפילו דג, מציץ מהצדדים.
הרוח הנעימה שורקת ליד אוזני, מעיפה קלות את שערי, גורמת לקצותיו לדגדג אותי.
לפעמים אני חושבת איך זה במקום אחר, הרי בטוח שזה לא העולם היחיד. או הכפר. מעניין מה יש מעבר לכפר שלנו…
הצי'ף אמר שזה מסוכן לצאת, שיש בחוץ דברים רעים שיכולים לפגוע בנו, שיש אנשים רעים שם. כמובן שאני חשבתי שזה סיפורים כדי להפחיד אותנו, ולא הייתי מאמינה להם, אבל לפעמים בלילה, אם מקשיבים טוב, אפשר לשמוע צרחות, צרחות אנושיות של כאב של אנשים. יללות, קריאות עורבים…
פעם אחת אפילו ראינו צלליות של פנים בקו הגבול המגודר. הצי'ף הגיע אחרי כמה דקות והרחיק אותנו מהמקום ואמר לנו לא להסתובב פה יותר בלילות.
אבל עכשיו שקט, שלו. הבקעה הזאת מסתירה אותי, כך שגם אם מישהו יביט מאחורי ההר, הוא לא יראה אותי.
אמא אמרה לי לקטוף פרחים ססגוניים כדי לקשט את השולחן, אבל עבר כבר הרבה זמן ואני חוששת שהיא תכעס אם אאחר.
לקחתי את הסל הקטן שהיה לידי וקמתי, נותנת לרוח לנשוב דרכי.
אמא אמרה לי פעם, אחרי שהייתי מספרת לה סיפורים מהמסעות הקטנים שלי, שזה לא טוב לחשוב על הרבה דברים, שזה מעמיס על ראש. אני רק צחקתי ואמרתי:
"אני לא צריכה לחשוב כדי לדעת, אני צריכה רק לראות."
אחרי זה היא חייכה בחביבות ולקחה ממני את הסל, ושתינו סידרנו את השולחן לקראת הארוחה…