אני לא משוגעת!

אני נושמת נשימה עמוקה, לא מאמינה שאני עומדת לעשות דבר שמאז ומתמיד הבטחתי לעצמי שלא אעשה לעולם. אני רוצה להתחרט, אך המספריים כבר החלו לנוע. איני יכולה לעצור אותן עכשיו, אני יכולה, אך ארגיש כאילו אני המפסידה.
לא, בקרב הזה איני המפסידה, בקרב הקטן הזה, המתרחש בחדר שירותים מלוכלך, אני המנצחת.
שערי הארוך, שצבעו נע בין שחור לחום, נגזז. קצווה אחר קצווה, הן נופלות אל תוך האסלה, יחד עם הדמעות שזולגות מעיני, הדמעות שכה ניסיתי לאגור בתוכי. אחרת, איזה מן מנצחת אני?
"את בסדר?" תכלת שואלת בתדהמה, כנפיה התכולות כשמיים בהירים מרפרפות מעל השערות שנגזזו, מרעיפות עליהן אבקה כסופה. אני לא עונה, נאבקת הדמעות שלא הספיקו לרדת.
"אנחנו כאן תמיד, שכחת?" טורקיז שואלת, בקולה המתוק כדבש. כנפיה הירוקות-כחולות, כים מרפרפות גם הן מעל השערות, מפילות עליהן כוכבים זהובים. שכחת? היא שאלה, הו, הלוואי והייתי יכולה לשכוח, להתעלם מנוכחותכן התמידית שכה מקשה עלי בכל.
"נכון, אני יודעת." אני ממלמלת, מסיטה את מבטי מהן.
"למה עשית את זה?" לילך שואלת, נוחתת על ידי. אני מרגישה את עלי הכותרת, הסגולים והזעירים, נושרים על ידי, מתוך כנפיה הסגולות.
בגלל שאני רוצה להתחיל חיים חדשים, רציתי לענות, אך שתקתי.
"אפשר מעט כדורי קסמים, בבקשה?" אני מבקשת מהן, בחיוך מזויף. הרעיון עלה במוחי לפני זמן מה, רק מספר שניות אחרי הרעיון לגזוז את שיערי, להתחיל חיים חדשים.
"בוודאי." טורקיז אומרת, ומחייכת גם היא. אני מושיטה את ידי והיא מפילה אליה מספר כדורים זעירים. כרגע הכדורים חסרי צבע, אך צבעם יתחלף ברגע שיבינו את כוונתי. אין לי זמן, אני חייבת להזדרז, אני חושבת, אך לא מספיקה. הכדורים משתנים לאדומים כפרג בחציים ושחורים כפחם בחציים.
"מה, מה את מנסה לעשות?" טורקיז שואלת, מביטה בי בבלבול.
אני זורקת עליהן את הכדורים, הן צורחות.
"זאת לא את!" תכלת זועקת. הו, את לא תאמיני כמה זאת כן אני.
הכדורים לא עובדים. הכדורים לא עובדים. הכדורים לא עובדים. המשפט הזה חוזר במוחי שוב ושוב, כשהן נשארות ללא פגע.
"אי אפשר לפגוע בפיות עם הכדורים שלהן, מה ניסית לעשות?" שואלת לילך, כשמבט של תדהמה גמורה על פניה. הן מנסות לצאת מהחלון שבחדר השירותים הקטן והמלוכלך.
"לא!" אני צועקת, מרגישה את מבט הטירוף מתפשט על פני. "לא, אתן טורקיז, לילך, תכלת, אתן רק צבעים! מי אתן בכלל, אני יכולה לנצח צבעים!" מבטן משתנה למפוחד, הן לא מצליחות לצאת מהחלון.
"תכלת, תעזרי לי, היא משתגעת!" לילך, שמנסה לפתוח את החלון, צועקת, ואני מתרתחת.
"היא משתגעת!? היא משתגעת?!" אני צורחת בחוזקה. "אתן אלה שגרמו לי להשתגע, אתן האשמות בכל. תביטו עלי, אתן רואות אותי? הכל באשמתכן, מאז שהגעתן אתן רק הורסות הכל!"
"לילך, תעבירי לי כדורים!" טורקיז צועקת. אני מתחילה לצחוק בחוזקה, מרעידה את חדר השירותים הקטן. אני צוחקת עליהן, על הטיפשות שלהן, על זה שהן אך ורק צבעים, אני צוחקת על כל העולם הזה. אני צוחקת.
"הכדורים שלכן לא יעזרו," אני אומרת, כשחיוך מתוח על שפתיי. "אני בראתי אתכן במוחי, הכדורים עובדים רק אם אני רוצה בכך. אתן חסרות אונים, אין לכן דרך לברוח, אין!" אני צורחת, והטון שאליו הגעתי מפתיע אותי. הן ממשיכות לנסות לפרוץ את החלון, וכמעט מצליחות, הן יצרו כבר סדק. לא, אתן לא תברחו ממני. אני מתקרבת לעברן, הן מתרחקות ממני, עד שהן צמודות לקיר.
"זאת לא את!" צורחת לילך.
"תשתקי." אני תופסת אותה, היא מנסה להילחם בי.
לא, אני המנצחת כאן.
אני אוחזת בה מעט חזק יותר, וקורעת מגבה את כנפיה הסגולות.
"אתן רק במוח שלי, אתן לא קיימות," אני לוחשת. "אתן לא קיימות, אתן נמצאות רק במוח שלי!" הלחישה הופכת לצרחה.
"עכשיו אתן תעלמו, כי אתן נמצאות רק במוח שלי! אתן כלום! אתן אפילו לא צבעים!" הן נשארות להביט בי באימה, לילך נאבקת על חייה כשהיא על הרצפה המסריחה.
"הי, בני אדם, לא, אני לא משוגעת!" אני צורחת בכל כוחי ומדגישה כל מילה, הדמעות זולגות מעיני.
"אני לא משוגעת!" הן נעלמות.