אני לא מוזרה. מיוחדת.

זה שאני בוכה
לא אומר שאני פסיכית.
זה שכואב לי בפנים
לא אומר שאני מתכוונת להתאבד.
זה שהמסכות האטומות על פניי
כול הזמן משתנות,
לא אומר שאני לא אמיתית.
זה שאני אחנוק אותך,
יחד עם שאר העולם,
לא אומר שאני תוקפנית.
זה שאני מדברת לעצמי,
לא אומר שהחלקתי על השכל.
זה לא אומר כלום.
ואני לא מצטערת על שום דקה
שבזבזתי על זה.
מי אתה שתגיד לי מה לעשות?
אתה אבק.
אבק שמתפזר יותר ויותר ברוח.
כול שנייה ושנייה, אתה מרחק דקה מלהתנדף מהעולם
כאילו אף פעם לא היית קיים בשבילי.