“אני לא מבינה

מה יש בדג של שבת שאני אוכלת רק אותו ואני שבעה לגמרי", היא הצהירה,
ואני צחקתי, -"אולי זה כי את אוכלת אותו ביחד עם חצי חלה?" שאלתי בחיוך.
כולם צחקו.

ובסוף הסעודה הוא הכין לה תה, והיא רצתה גם קוראסון,(שהוא הביא לעצמו) והוא אמר לה-"לא זה משמין"(הוא צחק עלייה, כי היא כל הזמן אומרת לו שיפסיק לאכול קוראסונים בגלל שזה משמין..), והיא ענתה לו אז מה, ולקחה לו את הקוראסון שלו.

והוא נאנח בחיוך-"מה יהיה איתך? לוקחת אוכל מבעלך , מהילדים, מה יהיה?"
והיא אוכלת את הקוראסון-", אז מה? הם אכלו לי את הגוף .ואם יש משהו שלמדתי זה שאסור להשקיע בילדים, הנה, תראה כמה השקענו באורית שהייתה הבכור ובאוריאל שהוא הבן היחיד, ושניהם מתנהגים כמו זבל ולא מצליחים בכלום, ותראה כמה הזנחנו את אבישג ומיכה והן טובות מהם בהרבה".

הרכנתי את הראש וקווצתי שפתיים קצת בעצבים.
אם לא הבנתם, אני אבישג המדוברת.

היא המשיכה.

-"ובגלל שלא התייחסנו אליהן, הן היו צריכות להתבלט, ולהצטיין כדי שיראו אותן, ועכשיו הן טובות, הבנת? לא צריך לרדוף אחריהן עם מורות פרטיות ולדאוג שיעשו שיעורי בית זה צריך להית דאגה שלהם."

הראש שלי ירד קצת יותק, גם הנחיריים קצת התנפחו.

בעיקר כי זה היה נכון. בעיקר כי ה היה לדרוך על היבלות.
שלעזאזל, עם כמה שאני יותר טובה מהם, בי תמיד ישקיעו פחות.
אבל היא מודה שאני-"טובה".
משהו שרק מעצבן עוד יותר, כי היא מודעת לזה, אבל בכל זאת, מתייחסת לאלה שמתנהגים כמו זבל, יותר טוב.

זאת אחת המחמאות המעליבות והמעצבנת ביותר שקיבלתי, לעזאזל, אני נשבעת שאין לי מושג איך היא כל כך מוכשרת בזה.

הוא נאנח והלך להביא לעצמו עוד קוראסון.

—

בערב, היא בקשה מאוריאל שיטאטא את הסלון, הוא לא הסכים.

אז היא בקשה ממני. ועשיתי את זה.

אבל עם כל טיטוא, רק דימינתי איך אני אומרת לה "לפעמים אנשים פשוט לא יודעים להשקיע באנשים הנכונים, אה?".

אבל שתקתי.