אני לא הבת שלכם..

היה כבר חושך. הלילה ירד, הירח יצא. היה ליל ירח מלא. זאת אומרת שבתוך החושך המוחלט של הלילה היה אור לבן שמאיר ומגן עלי. מראה לי את הדרך חזרה. הדרך חזרה הביתה, למקום מוגן.
התקרבתי לדלת ,לא רציתי להיכנס. לא רציתי ,אני שונאת את המקום הזה. לא משנה מה תגידו עלי, מה תחשבו עלי.. או על החיים שלי.. הם ממש לא מושלמים! הם בדיוק ההפך מזה. והיער?? היער שלי.. הוא כול כך שונה. הוא ירוק ושורץ חיים ,שזה ההפך הגמור מהבית. אם מישהו נמצא שם. אז תמיד יהיו צעקות. ואם אין שם אף אחד. תמיד יהיה שקט. אבל ביער.. יש רעש ושקט בו זמנית. לא יודעת זה המקום השמח שלי ,המקום שאני אוהבת להיות בו. מקום כזה שרוצים לחיות בו.
נכנסתי לבית 'אני בבית' אמרתי ושמתי את המפתחות על השולחן. אמא הסתכלה עלי ולא אמרה כלום ממשיכה לראות טלוויזיה. 'פעם הבאה שאת לא מגיעה בשעה אחד עשרה הביתה ,תחזרי רק בבוקר.' היא אמרה לי. לא האמנתי למה ששמעתי. היא רוצה שאני לא אחזור כול הלילה? לא אישן בבית..? אישן ברחוב. היא צריכה לרצות שאני יהיה בסדר. היא בכלל לא דאגה לי. לא היה לה אכפת. העיקר שלא יהיו לה בעיות. עלק אמא. -.-

'או. קי' מלמלתי עולה למעלה. 'תגידי את סתומה או משהו?' אחי אמר נכנס לחדר. 'מה אתה רוצה?' שאלתי אותו. היה נראה כאילו הוא לא ישן הרבה זמן. 'הדאגת אותי' הוא אמר וחיבק אותי. ממתי הוא דואג לי? 'מה אתה צריך?' שאלתי אותו. 'אוי.. את יודעת שזה לא ככה. דאגתי' הוא אמר לי והסתובב ברחבי החדר שלי. 'דבר' אמרתי לו. 'אוקי תקשיבי. אני צריך כסף. אני יודע שיש לך חסכונות' הוא אמר לי. 'תבקש מאבא ואמא, אתה המועדף עליהם' אמרתי לו בקול מעוצבן מעט. 'אוי אל תתחילי דרמות, והם עצבנים עלי.. בגלל הציונים בבגרות במתמטיקה' הוא אמר, גילגלתי עיניים. 'את מביאה לי את הכסף?' הוא שאל אותי. 'למה זה?' שאלתי אותו. 'אני רוצה לקנות משהו לחברה שלי' הוא אמר לי. 'אולי תתחיל לחסוך את הכסף שלך. במקום לבזבז אותו על שתייה וסיגריות.' אמרתי לו מתיישבת על המיטה. 'או שתלך לעבוד' אמרתי לו, הוא גיחך. 'את מביאה לי?' הוא שאל מחייך חיוך גדול. חושף שיניים. 'קח.. זה אלף. אתה מחזיר לי' אמרתי לו והצבעתי עליו. 'ברור אחות. תודה' הוא אמר ונישק אותי במצח.

נשכבתי על המיטה. לא היה לי מה לעשות. לקחתי מחברת.. את מחברת הציורים שלי. היא מלאה בכול מיני ציורים. שציירתי כשהייתי במקומות שונים. נשכבתי על המיטה עם אוזניות שומעת מוזיקה על פול ווליאום. מנסה להתנתק מהעולם הזה לכמה רגעים. התחלתי לצייר. ציירתי על המערה שיש ביער. זה לא בדיוק מערה. זה מקום כזה. שאם עוברים בזחילה כמה שיחים. מגיעים מקום שאי אפשר לראות בלי זחילה של דקה או שתיים. כי המעבר צפוף בעצים. וככה הוא מסתיר את המקום. מצאתי אותו כשמעדתי על אחד השיחים. המקום ממש יפה. העצים נוצצים בכך שטיפות הגשם שיורדים עליהם נשארים שם.. וקרני השמש גורמות להם לנצוץ. ציירתי את המקום. זוכרת כול פרט ופרט. אפילו את קן הציפורים שיש על אחד העצים. שראיתי כשישבתי על עץ אחר ממול. סיימתי לצייר אחרי כשעה. הלכתי כמה דפים לפני ,הסתכלתי על קן הציפורים שציירתי. כמובן ,שברגע שראיתי את הקן הייתי חייבת לצייר אותו.

זה משהו כזה שלי. כול פעם שמשהו מוצא חן בעיני אני חייבת לשמר אותו. זה כמו לצלם. רק בציור. על דף נייר. אהה ושזה רק לעני. ולא לעיניי אחרים.

~ [כמה שעות אחרי ,בלילה] ~
אמא נכנסה לחדר. היא קצת מעדה, השעה הייתה שלוש או ארבע לפנות בוקר. היה ניתן לראות זאת על פי החושך ששרר בחוץ. 'מה קרה?' שאלתי משפשפת את עיניי. היא מעדה ונפלה. אך ידיה נתפסו באחד הארונות שעמדה לידם. וכך לא התרסקה ישירות על הרצפה. 'אמא את בסדר?' שאלתי באה לעזור לה לקום. אך היא התרחקה ממני ,לא נותנת לי לגעת בה או להעמיד אותה על הרגליים. 'אין לך את הזכות לקרוא לי אמא' היא אמרה לי. 'מה עשיתי?' שאלתי. מנסה לעזור לה לקום. אך היא התרחקה שוב ונעמדה לבד. לא נעזרת בידי או בעזרתי שהצעתי לה מספר פעמים. 'את צריכה להיות מתה. מקומך בין המתים. לקחת את החיים של הבת שלי' היא צעקה עלי. לא הבנתי מאיפה כול זה מגיע. לא הבנתי מילה ממה שהיא אמרה. 'אני רוצה אותך מתה. מגיע לך למות. גנבת' היא צעקה ונתנה לי סטירה. לא הבנתי מה יש לאמא שלי. לא הבנתי למה היא מדברת ככה, למה היא מתנהגת ככה. לא הבנתי למה היא מתכוונת. מה כבר עשיתי? מה אני לא הבת שלה? 'אמא' מלמלתי בבכי כשהיד שלי מונחת על הלחי האדומה שלי ,ששרפה מן המכה שחטפה זה הרגע.

'תירגעי' אבי נכנס לחדר ותפס את אמא שלי בכתפיים. 'עזבי את הילדה בשקט. זאת לא אשמתה' הוא אמר לה. לא חשב שאני שומעת ,אולי לא היה לו אכפת שאני שומעת 'על מה אתם מדברים? מה כבר קרה? מה לא אשמתי?' שאלתי מפוחדת כולי. 'תשתקי כבר. כמה שאלות' אמא אמרה וכמעט השתחררה מהאחיזה של אבא ,אני חושבת שאם היא הייתה משתחררת זה היה סופי המר. 'את לא הבת שלי, לעולם לא היית. אז תפסיקי לקרוא לי אמא.' היא צעקה עלי. 'מה זה הצעקות האלה, הערתם אותי' אחי אמר כשהוא נכנס על עבר החדר משפשף את עינו כשהוא רדום כולו. 'אמא התחרפנה' אמרתי לו. הוא גיחך. 'היא בסדר. סתם שיכורה מהתחת' הוא אמר ויצא מהחדר. 'אני לא אמא שלך ,תקלטי כבר ילדה טיפשה' היא אמרה לי ואבא הוציא אותה בכוח מהחדר.

~ [כמה שעות אחרי ,צהריים בערך ארבע] ~
נכנסתי לסלון. אמא ואבא ישבו שם. אחי היה במטבח אכל משהו. 'שבי.' הם אמרו לי. הסתכלתי על אמא. היא הרכינה את ראשה ולא הסתכלה על עיניי. כנראה הייתה כבר צלולה. ולא שיכורה כמו שאחי אמר שהייתה בלילה. 'אוקי. אמ.. סליחה על אתמול. שתיתי יותר מידי. והוצאתי את הכעס שלי עלייך ,זה לא אשמתך שהיא מתה ושאת חיה, זה לא אשמתך בכלל' היא אמרה. 'אני לא מבינה כלום'. אמרתי מתיישבת על הספה שמולם.

'לפני כשמונה שנה. אני חושבת' היא אמרה מגרדת את עורפה. מתקשה להמשיך, אבא הניח את ידו על ידה והסתכל עליה. היא הסתכלה על ידיהם המשולבות. 'אני ואבא הלכנו עם עדי ,הילדה הקטנה שלי. המתוקה שלי. שהייתה רק בת תשע' היא אמרה כשדמעות עולות לעינייה. מה ??? עוד ילדה?? הייתה לי אחות? הייתה לי אחות פעם והיא לא פה עכשיו? מה קרה לה..? למה לא זכיתי להכיר אותה :/

'עדי רצתה לאכול גלידה, והיא ביקשה כול כך הרבה פעמים. אז עצרנו וקנינו גלידה בדרך. היינו בדרך למשחק כדורגל של נתי' אבא אמר משלים את אמא כשכקשה לה להמשיך, נתי אחי.. לעולם לא ידעתי שהוא שיחק כדורגל. לעולם לא ידעתי את זה. רציתי לשאול כול כך הרבה שאלות ,אבל שתקתי נותנת להם את הזמן. כי אני אשאל אחר כך. אני לא רוצה להיכנס להם למילים 'אז.. אחרי זה שאכלנו גלידה, נכנסנו למכונית. התחלנו לנסוע. הנסיעה עברה דיי מהר. דיברתי עם עדי. הקטנה לא הפסיקה לשאול על המשחק. לומר שנתי הולך לנצח. להכניס גולים. הרבה דברים כאלה' אמא אמרה מנגבת דמעה. 'באמצע הדרך היא צעקה לנו: תעצרו. לא הבנו מה היא רוצה' אבא אמר ,מחכך את גרונו. מסדר את הקול שלו. ומשתעל לשנייה. 'הסתובבתי עליה והסתכלתי עליה לרגע, מה עדי. להיזהר ממה? שאלתי אותה.' אבא אמר. 'היא לא ענתה לנו.' אמא אמרה משלימה את דבריו.

'להתראות אמא ואבא..' אמא אמרה בלחש. 'זה הדבר האחרון שאמרה עדי. ואז הרגשתי מכה בכול הגוף. כאילו משהו נכנס בי. הסתכלתי לצד. ראיתי שמכונית כלשהי עפה והתנגשה בנו.' אמא אמרה. 'עדי פשוט ידעה, היא הרגישה שמשהו יקרה. היא ידעה שזאת ההזדמנות האחרונה שלה להיפרד. וזה מה שהיא עשתה' אבא אמר.

השפה שלי רעדה, לא יכולתי לזוז. לא יכולתי לדבר. הייתי בשוק. אני לא האמנתי למשמע אוזני. 'אחר כך גילנו שהרכב שהתנגש בנו ,הייתה בו גם משפחה. זוג צעיר.. נשואים רק כמה שנים.' אמא אמרה. 'וילדה קטנה. בערך בגילה של עדי שלנו. של התכשיט הקטן שלנו. הזוג.. לא שרד.' הם אמרו. לא הבנתי למה הם מספרים לי את זה. 'מה אני קשורה לזה?' שאלתי מפחדת מהתשובה מעט. 'את הילדה הקטנה של הזוג מהרכב השני' הם אמרו לי. 'מה.?' שאלתי נחנקת. 'שמענו שהם לא שרדו והילדה הקטנה שלהם בחיים. לבד. לא היו להם קרובים אחרים שהיו בארץ. ואנחנו בדיוק איבדנו את הילדה הקטנה שלי' הם אמרו לי. 'אני לא מאמינה לזה.' אמרתי להם.' אנחנו מצטערים.' אמא אמרה. בעצם לא אמא. ענת. 'אל..' אמרתי לה. 'לא רצינו להשאיר את הילדה לבד.' אבא.. דור אמר לי. 'אתם משקרים' אמרתי כשעיניי מתמלאות בדמעות.. 'הבת שלנו מתה. אבל אנחנו לא רצינו שאת תחיי בלי הורים.. משפחה' דור אמר מתקרב עלי ,רוצה לחבק אותי. אך אני נרתעתי לאחור מתרחקת ממנו. לא נותנת לו לגעת בי. 'אני לא הבת שלכם' מלמלתי. 'שיקרתם לי כול חיי' צעקתי ועליתי למעלה. לקחתי את המחברת ואת הפלאפון, הייתי עם תיק צד קטן. הלכתי משם. לא יודעת לאן הלכתי. יצאתי מן דלת הבית שומעת את קריאותיה של ענת ודור. נתי לא אמר כלום ,אני מבינה שהוא מכיר את הסיפור.