אני כנראה לא בסדר, גם בראש וגם בלב

לזרוק מילים זה קל, הלא כן? תמיד חשבתי שזה קל, אבל קשה יותר להתכוון אליהן באמת. כלומר, כשאחי הקטן קרא לי דפוק כי בטעות הפלתי לו את הצעצוע, הוא סתם זרק מילה כי זה היה הכי קל באותו רגע, האפשרות הכי טובה שלו להוציא את העצבים. אבל הוא לא התכוון, הו לא, אני יודע שלא. הוא אוהב אותי מאוד. אני פשוט יכול להיות מעצבן, כמו כל האנשים בעולם.
כשהמורה אמרה לי שזה בסדר להוציא עצבים, אבל לא בדרך שבה בחרתי כשצרחתי על איזו תלמידה מטומטמת, ראיתי שהיא לא מתכוונת לזה באמת. שהיא אומרת את זה כי היא מורה ואסור לה לצדד תלמיד שפגע בתלמיד אחר, גם אם זו תגובה מאוד רלוונטית והוגנת. כלומר, הילדה הזו רצתה ללכת לקרוא למנהלת כדי להעיף את החבר הכי טוב שלי מהכיתה. שאני לא אצרח עליה מטומטמת בטעות? (אופס)
כשאימא שלי אמרה לי שהיא אוהבת אותי אחרי שנכנסתי להתקף והתנהגתי כמו משוגע, ראיתי שהיא לא מתכוונת לזה באמת. ידעתי שהיא שואלת את האלוהים הזה שלה, שהיא פונה אליו הרבה מאז שהייתי קטן, למה היא יצרה מוטציה.
כשאני אומר לעצמי שהכול יהיה בסדר, ושאני צריך להירגע ושזה יעבור, אני לא מתכוון לזה באמת. למעשה, אני מפחד, ממש מת מפחד, מאוכזב, וחושב לעצמי שכלום לא יכול להיות גרוע יותר מזה ושאף פעם לא יהיה לי טוב אחר כך.
אוקיי, אני נכנס עכשיו לטיפול אצל הפסיכולוגית החדשה, בהצלחה לי. אבל אני בטח אברח באמצע ואסתתר בשירותים עד שאימא תוותר ותיקח אותי הביתה, ואז תכעס עליי כל שארית היום, וכשאשכב לישון תמלמל לעצמה שאני משוגע ולא בסדר בראש ובלב. וכשגם היא תלך לישון, היא תבכה שנולד לה בן כזה ותצטער שאבא שלי לא כאן כדי לעזור. ואז אחי הגדול ייכנס, וישכב לישון איתי, וינשק אותי. גם הוא בטוח יבכה.