אני כזו טיפשה.

אהבתי את ההרגשה של לרוץ.
הזיעה המטפטפת על מצחי,
הרוח המלטפת את פניי,
התחושה של הבגד אשר נצמד לגופי ולא מרפה.
אבל הפעם הכל היה שונה.
הפעם לא רצתי מהנאה, הפעם ברחתי.
צלליות של דמויות רדפו אחריי, והפחד ניקר את גופי.
האדרנלין השתלט על גופי, ראיותיי צרבו ונשיפותיי גברו.
הפעם לא המוזיקה הייתה זו שניגנה באוזניי, אלא קללותיהם של רודפיי.
הפעם לא היה זה בקבוק מים שנח בידי, אלא סכין ארוכה וחדה.
הפעם הכל היה שונה, ובמקום השמש הרגילה, השמים היו עטופים בחושך, ובלבנה אחת קטנה.
הירח הסתכל עליי, שמר, כשברחתי. הזהיר אותי מפני אויביי כשהתקרבו יתר על המידה בעזרת אורו, והעניק לי תחושת ידידות. בדרך כלל הייתה עושה זאת השמש.
פנס רחוב זעיר ניצב ליד ספסל רקוב ומתפרק, ובדיוק כשהתקרבתי היבהב, ונכבה.
דמות התקרבה ממרחק, בשקט. הגברתי את מהירותיי, ולפני שהספקתי להסתכל סביבי, מעדתי על אבן ונקעתי את רגלי. צרחה חלושה חולצה מפי, ומיהרתי לסגור את פי לפני שהצרחה השנייה תמצא את הדרך לחמוק.
ניסיתי לקום, ללא הצלחה.
הדמות אשר הופיעה מקודם נכנסה לשדה ראייתי והתגלתה כאישה בשמלה שחורה ארוכה, אשר שרבוליה ארוכים למרות חום הערב, עטופה בגלימת פרווה, שעורה לבן ושערה שחור כלילה. לבושה השחור כמעט ולא- נראה באור הלילה האפל, ורק עורה הלבן העיד אשר היא אמיתית.
קולה היה חד, וברור.
"תקומי. אנחנו הולכות."
קמתי. קולה היה מהפנט ומתוק. הייתי מוכנה ללכת אחריה לכל מקום, אשר ברצונה.
משום מה, תחושת בטני אמרה שזהו צעד לא נבון, אבל אני כבר הלכתי אחריה. החזרתי את סכיני לכיס חולצתי, והדמות הובילה אותי לסמטה אפלה.
בסוף הסמטה ניצבה דלת קטנה, כמעט ובלתי ניראת, אבל אני הכרתי אותה טוב. משם ברחתי לפני שלושה חודשים.
אותו הפרט לא היה חשוב לי כרגע, בנוכחותה, אבל ידעתי שכשאני אכנס אני אצטער על כך. לא היה לי אכפת.
נכנסתי אחריה והלכתי לחדרי, אשר היה שלי במשך כחודשיים ארוכים וקשים.
"אל תעזי לברוח שוב, ילדה. הפעם הבאה לא תהיה טובה." אמרה ואני הנהנתי, בציות. הייתי מרותקת.
הנערה סגרה מאחורייה את דלת חדריי ונעלה אותו, וכשנשמע צליל הנקישה הכל חזר אליי. הבריחה. ההפנוט.
הייתי מהופנטת, הבנתי. וחזרתי לחדרי. דמעות מלוחות הרטיבו את פניי, והשתלבו עם זעתי.
הבטחתי לא לחזור לכאן. וחזרתי. אני כזו טיפשה. טיפשה שהקשבתי לה. טיפשה שהאמנתי. אני כזו טיפשה.
וזהו לא היה היפנוט רגיל. היא אמרה לי לא לברוח שוב. ועכשיו כל פעם שאנסה לברוח ההיפנוט ישוב, ואני אחזור לחדרי ואשב. אשב ואחשוב כמה טיפשה אני.
אני כזו טיפשה.
הנחתי את ראשי בין רגליי וחשבתי מה לעשות, ואז הרעיון צץ במוחי.
אני כזו טיפשה. איך נתתי לעצמי להותיר רק את האפשרות הזו? אני כזו טיפשה.
טיפשה, טיפשה, טיפשה.
כל הזמן חשבתי כמה אני טיפשה, כשלקחתי את סכיני מכיס מכנסיי. הרגע היה קצר. לקחתי את הסכין ונעצתי אותו בלבי.
וזו הייתה מחשבתי האחרונה כשמתתי.
אני כזו טיפשה.