אני חי את החיים

"מה אתה עושה?" שאלת אותי, והבטת על פניי.
ניסיתי להתמקד בך מספיק זמן בשביל לחשוב על משהו הגיוני, אבל הגיוני זה מטורף רק עם הסברים.
"אני חי את החיים." אני עונה לך, ויודע כי תזעיפי פנים.
לעזאזל, אני של לפני חצי שנה כנראה היה מרביץ לי בתקווה שזה יכניס לי היגיון בריא לראש.
אבל אני כבר לא האדם ההוא, אז זה נשמע לי הגיוני, זאת אומרת מטורף, זאת אומרת הגיוני בצורה מטורפת, אוף, אני לא יודע, ההאנגאובר הזה עוד יהרוג אותי.
"יש דרך הרבה יותר נורמלית לחיות, אתה יודע." את אומרת.
וזה גורם לי לצחוק, את עדיין מתנהגת כמו הבת של השכנים, הבחורה המתוקה הזאת שלא מבינה את, טוב, בערך את כול מה שעשיתי בעשרים וארבע השעות האחרונות.
"זאת דרך נורמלית לחלוטין." אני עונה ומביט סביבי, בודק אם נשאר עוד משהו לשתות.
"אתה בטוח בזה?" שאלת והבטת סביבי, כמחאה שקטה.
"כן" אמרתי, והקמתי ממקומי.
אלוהים, לא ידעתי שהעולם יכול להסתובב כול-כך מהר.
"אני בטוח שזאת נורמלית לחלוטין להרס חיי."