"אני חייה"

התחלתי לחזור חזרה הביתה כשראשי התחיל לפעום בחוזקה. זה שוב קורה, רק שעכשיו זה היה כואב הרבה יותר. ראייתי, שכבר ממילא לא כזאת טובה בימים האחרונים, החלה להיטשטש.
סחרחורת תקפה אותי, ביחד עם קור ובדידות.
ידיי גיששו אחר הפלאפון שנח בכיסי, מוציאות אותו. הרגשתי איך גופי נרפה ושאני הולכת להתעלף, כאן, ברחוב החשוך הזה. אני חייבת ליידע מישהו במצבי.
ניסיתי להתקשר לחן, כי ידעתי שהיא ערה עכשיו, אך היא לא ענתה. ניסיתי פעמיים להתקשר לאבא, אך גם הוא לא ענה. כמוצא אחרון התקשרתי לטליה- בנוסף להיותה חברה טובה שלי אנחנו גם שכנות, כך שאם יקרה לי משהו היא תוכל להסביר להוריי- אך שוב נחלתי אכזבה.
זה לא יכול להיות, חשבתי לעצמי בתסכול. מישהו חייב להיות ער בשעה הזאת. נשימתי החלה להיות כבדה, מעיקה. עודד כמה זמן אוכל להחזיק מעמד ככה?
שם קפץ לפתע לעיני. 'אריאל'. כן, הוא יוכל לעזור לי, הרי הרגע דיברנו.
לחצתי על חייג. הוא ענה לאחר שתי צלצולים, אך לא נתתי לו זמן לדבר. "תקשיב, אני חייב לעזור לי. אני ליד בית הכנסת שקרוב לספריה בהמשך הרחוב. יש לי פעימות חזקות בצד הראש, והן רק הולכות ומחמירות. אני לא מצליחה לנשום. הראייה שלי מטושטשת… אני חושבת שיש לי נזק כלשהו במוח, אני לא יודעת להסביר בדיוק. אני צריכה שתקרא לטליה… שמישהו יהיה כאן לצידי כדי לנדנד להוריי עד שמישהו יענה…" קול פליאה מעורב בבלבול נשמע מהצד השני, אך אני חושבת שהוא הבין אותי.
זה היה הדבר האחרון שאני זוכרת.

צפצופים. לבן. רעשים. לבן. פרצוף כלשהו מסתכל עליי מלמעלה. לבן.
הקולות החלו להתבהר במוחי. השפה היתה מובנת אך לא הצלחתי לזהות את הדוברים.
"היא ערה." זה נשמע יותר כלחישה מאשר כאמירה נרגשת, אך לא התייחסתי לזה ממש. עיניי היטשטשו וכאבו בכל פעם שפקחתי אותן. כל שתי דקות מצמצתי עד שהחלטתי להשאיר אותן עצומות. זה לא יפריע לאף אחד בהתחשב למצבי, ניחשתי.
"איך את מרגישה?" קול זר שאל אותי. הוא כיוון את מצב המיטה שלי לישיבה והתרחק מעט.
"עייפה," עיניתי. קולי נשמע כלחישה צורמת. יובש קל שרף את גרוני. שריריי פניי כאבו כל כך עד שלא הייתי בטוחה שאני אצליח לדבר רצוף.
"את נמצאת בבית חולים. את זוכרת מה קרה לך?" הנהון קל, זה כל מה שהצלחתי לעשות.
"אני חושבת שהיה לי מין… נזק מוחי כלשהו… אני לא חושבת שהסברתי את עצמי באותו זמן כמו שצריך…" פקחתי את עיניי ופתאום זה היכה בי. אריאל. אני צריכה להתקשר אליו. זה בטח משאיר תחושה נוראית שמישהו מתקשר אליך ומודיע לך שהוא עומד להתעלף, ושהוא צריך שתזעיק עזרה בשבילו.
"מה… אני…" ראשי פעם בכאב קל. כנראה זה לא היה רעיון טוב כל כך להזיז את הראש מקודם. "לאט," הרופא לחש. "את יודעת מה קורה סביבך?" שוב הרגשתי משהו שונה בקולו, מין דאגה לא מוסברת כזאת. זה היה כמעט כאילו הוא מקווה שמה שהוא חושב עליו יתגלה כלא נכון.
"כן, זאת אומרת…"
"נועה, הסיבה שבגללה התעלפת היתה כתוצאה מנפיחות יתר שהיתה במוחך. הנפיחות לחצה על הגולגולת ויצרה סדקים ששידרו את הכאב שהרגשת. בגלל חוסר טיפול הנפיחות פשוט גדלה וגדלה…" הוא עצר מעט, ויכולתי להרגיש שכאן בא הנושא החשוב.
"כתוצאה מכך שיערנו שהמוח יספוג נזק כלשהו, אך לא היה ניתן לשער אותו עד שתתעוררי…"
הרגשתי מבולבלת מכל המידע הזה. מה הוא בדיוק רוצה להגיד לי?
"אנחנו משערים שהיכולת שלך להבחין בשפות נפגמה. המוח שלך מזהה אנגלית כשפת אם ועברית כשפה זרה…" הרופא המשיך לדבר וכל מה שאני יכולתי לשמוע היה צפצופים. איך זה הגיוני בכלל? הרי אני מבינה מה הוא אומר?
"אריאל, אני יכולה להתקשר לאריאל?" שאלתי. הם הסתכלו עליי בהבנה וכעבור שנייה הם הביאו לי את הפלאפון שלי. הרופא הביט בי כשחייגתי, ואז הבנתי שאם יש שמץ קטן של אמת בדבריו, אז כדאי שהוא יסביר לו בעצמו.
לאחר מספר מילים הרופא הגיש לי שוב את הפלאפון שלי. מהצד השני קולו של אריאל עדיין דיבר.
"זאת אני," קולי בקע כלחישה מגרוני. "איך… איך אתה…?" לא הצלחתי לסיים את המשפט.
"אני חושב שאני צריך לשאול אותך את זה…" ענה. שפתיי התעקלו לחיוך קל, אך זה רק הכאיב לשריריי פניי. "אני בסדר, אני חושבת."- הבטתי סביבי והמשכתי- "מה קרה אחרי שהתעלפתי? אני לא זוכרת שום רגע שהייתי ערה בו…"
קול אנחה נשמע מהצד השני. הוא בהחלט לא שמח להיזכר בזה, אך אני חייבת לדעת מה הלך שם. "כשאני וטליה הגענו וראינו אותך על הרצפה כבר היו שם אנשים שהזעיקו את מד"א. שנייה לפני שהם נגעו בך צרחנו להם שלא יעשו זאת, כי אם באמת ספגת נזק בראש אז זה עלול להחמיר את המצב. כש… כשהאמבולנס הגיע, אמרתי לטליה שתלך לבית שלך כדי לקרוא להורייך. היא שמרה את המספר מהפלאפון שלך והלכה. למרות שהיא רצתה להיות לצידך, היא הבינה שזה יהיה מוזר אם אני אופיע בפתח הדלת." הוא עצר לנשום, אך אני יודעת שזה היה בעיקר כדי שאני אוכל לעקל את המידע. "אני עליתי איתך באמבולנס כיוון שאני הייתי היחיד שמכיר אותך שם ולא היה זמן לבזבז. נכנסת ישר לטיפול נמרץ כשהגענו, וכשעה אחר כך ההורים שלך הגיעו וטליה ואבא שלה שבאו לאסוף אותי חזרה לקרייה. המצב שלך היה לא טוב וגם ירד לך דם מהראש התוצאה מהנפילה, זה כל מה שאני יודע." לקחתי כמה נשימות רועדות. הפסדתי כל כך הרבה, את כל מה שחיכיתי לו, אבל אני עדיין חייה.
אחד הרופאים סימן לי מהדלת שאני צריכה לנתק, כי הם רוצים לקחת אותי לבדיקות נוספות כדי להעריך אם יש נזקים שמתחבאים.
"תודה, אריאל, זה היה חשוב לי לדעת את זה." אמרתי לו והסברתי שאני צריכה לנתק.
"את רוצה שנבוא לבקר אותך? כי אחותי מאוד רוצה ואת יודעת שהיא דואגת…" צחקתי ואמרתי שאני אשמח, אך עדיף שלא עכשיו. אני לא רוצה שמישהו יראה אותך במצבי.
"תרגישי טוב…" שמעתי אותו לוחש שנייה לפני שניתקתי.