אני והיא

מה אני עושה?
אני נכנסת לחדר האמבטיה המואר באור שממש לא תואם את מצב הרוח שלי.אני מסתכלת במראה ועושה פרצוף עצוב למראה פני המחוצקנות. אני מתחילה להוריד את בגדי החורפיים שהעיקו עליי כל הערב מול המראה ששופטת את הגוף שלי.

מה היא עושה?
היא נכנסת לחדר האמבטיה בבית החמים שלה. היא נכנסת מעורערת, משהו מציק לה. היא מסתכלת במראה ועושה פרצוף עצוב למראה פניה הצחורות. היא לא מבינה כמה היא יפה, לא משנה כמה אומרים לה. היא מתחילה להוריד את בגדי החורף הארוכים שהיא לובשת מול המראה שמחמיאה לכל פרט ופרט בגופה.

מה אני עושה?
אני מסתכלת שוב במראה, על גופי. הידיים שלי משוטטות על גופי מגיעות לחלקים השמנמנים שלי בגופי שאני לא אוהבת- הירכיים השמנמנות, הבטן הבולטת, אפי הבולט. אני נכנסת לדוש ומפעילה את המים. כאינסטינקט מיידי אני מתחמקת מזרם המים הקפואים הראשוני שיוצא מהשפורפרת. אני מכוונת את המים להכי חמים ומחכה שיתחממו.

מה היא עושה?
היא מסתכלת על גופה העירום במראה. היא שופטת את עצמה בחומרה כשהיא מעבירה את ידיה במקומות היפים בגופה. עיניה הכחולות מאוד נראות כאילו היא על סף בכי. היא צובטת את ירכיה המושלמות שהן לא רזות מידי אך גם לא שמנות מידי. היא מעבירה את ידיה על הבטן השטוחה שלה, עם הפופיק החמוד הזה שמתבלט. היא עוברת עם ידיה על פניה, ומשפשפת גם את עיניה. לאחר מכן היא נכנסת למקלחון ופותחת את המים. היא נרטבת מעט מזרם המים הקפוא שיוצא משם ומכוונת את המים על הטמפרטורה הכי גבוהה. אולי חושבת שהמים החמים ירככו את הסערה המתחוללת בה.

מה אני עושה?
זרם המים החמים זורם במהירות ואני נכוות מעט ומתחמקת גם ממנו. אני לא רוצה להנמיך את הטמפרטורה אך עושה זאת בכל זאת כי איני מסוגלת לעמוד תחת הזרם הרותח. הדמעות מתחילות לרדת לי מהעיניים והמים החמים שוטפים אותן כל פעם מחדש ואני מגיעה למצב שאני לא מבינה אם הדמעות שלי הן טיפות של מים מהמקלחת או של מים מעיני. אני מרביצה אגרופיי בקיר. כועסת על עצמי שאני בוכה. ״טיפשה״ אני לוחשת לעצמי. ״פשוט טיפשה. איך נתתי לזה לקרות? ולמה אני עכשיו נותנת לעצמי לבכות כמו מטומטמת?״ אני מתקפלת ומתיישבת על רצפת האמבטיה. הדמעות כבר מפסיקות לרדת או שפשוט הן יורדות לאט מאוד והמים מספיקים כבר לשטוף אותן.

מה היא עושה?
מים רותחים נופלים על כתפיה והיא נכוות מהם ונסוגה לאחור, מנמיכה את הטמפרטורה שלהם. היא מתחילה לבכות בכי חרישי, שבני הבית לא ישמעו אותה. היא מתחילה להרביץ לקירות הדוש באגרופיה הקמוצים. היא נראית מיואשת, חסרת אונים. אם אנשים היו רואים אותה ודאי היו מרחמים עליה. היא מקללת את עצמה בלחש. קוראת לעצמה טיפשה על זה שהיא לא מפסיקה לבכות. על זה שהיא התאהבה בו עמוקות והתגברה עליו ממזמן, והוא המשיך הלאה והיא נותרה מאחור, לא מצליחה להמשיך הלאה, להתאהב במישהו חדש. למרות שהתגברה עליו, היא לא פגשה עוד מישהו שיהיה ביניהם את הניצוץ כפי שהיה לה איתו. וזה מתסכל אותה. הוא כתב לה לפני כמה דקות שיש לו חברה. היא מרביצה עכשיו עוד אגרופים לקיר המסכן. החברה שלו בטח לה יפה ומוצלחת, מה שהיא חושבת שהיא לא הייתה. היא חושבת לעצמה שהיא אפילו לא משתווה לה. למרות שהיא שווה 10 פעמים יותר ממנה וזה שהוא לא הבין את זה לא צריך לערער אותה. היא מתקפלת ויושבת על רצפת המקלחון. כבר לא מבחינים אם היא בוכה.

מה אני עושה?
אני מנסה להפסיק לבכות. מישהו אמר לי פעם שכל מה שדרוש כדי להירגע זה לספור עשר נשימות ארוכות. ״אחת״ אני אומרת ונושמת ומתחילה לנשום עוד נשימות ארוכות. הלב שלי פועם ברעש והנשימות בקושי מצליחות להשתלט עליו, אך כבר בנשימה החמישית הדמעות מפסיקות לזלוג והלב מתחיל להירגע ולחזור לקצב נשימה נורמלי. ״אני לא בוכה יותר עליו״ אני אומרת לעצמי. ״הוא כבר הלך, ממזמן, והגיע התור שלי להמשיך הלאה. הוא לא שווה את הדמעות שלי.״ אני קמה ומפסיקה את זרם המים החמים ששמתי קודם כדי שיסלק מעלי את כל הלכלוך. אני סוחטת את שערי הארוך ויוצאת מהמקלחת, שמה מעליי את החלוק הכחול שלי שקטן עלי במידה או שתיים. אני מסתכלת מבט אחרון במראה לפני שאני יוצאת מחדר האמבטיה. הפנים שלי אדמומיות מעט אבל לא נורא. אף אחד לא יבחין ממילא. אני מזכירה לעצמי לקיים את הבטחתי לעצמי, ונכנסת לחדר שלי.

מה היא עושה?
היא מנסה נואשות להפסיק לבכות. היא מתחילה פתאום לנשום. נשימות עמוקות כאלה מהסוג שרואית את בית החזה שלה הולך וגדל והולך וקטן מכל נשימה. היא מתחילה לספור את הנשימות, ורואים את הגוף שלה שעד עכשיו הצטנף יוצא מהצטנפותו ומתייצב. היא איננה רועדת כפי שרעדה עד לפני כמה דקות והמבט שלה נראה חזק ולא חלש. כשהיא גומרת עם עשר הנשימות היא לוחשת לעצמה מילות עידוד, ומשפשפת את עיניה כשהיא קולטת שאין לה דמעות יותר היא מחייכת חיוך קטן שכמעט אי אפשר להבחין בו, בטח כיוון שהרגישה מרוצה מעצמה. היא קמה ומכבה את זרם המים החמים שחיממו אותה.
בעודה סוחטת את שערה הזהוב שעכשיו נראה חום כיוון שנרטב במים, נשמעות טיפות המים הקטנות שנופלות מהשפורפת לרצפה. ״טיפ, טפ״ הן משמיעות רעש חלוש שנשמע כהד. היא מכסה את עצמה בחלוק הכחול החמים שלה לפני שתספיק להתקרר מהאוויר הקר שמגיע מהחלון הפתוח בחדר האמבטיה. החלוק מתאים לה בדיוק וגורם לה להיראות כאילו היא נמצאת בספא. היא מביטה מבטח אחרון במראה לפני שהיא פותחת את הדלת ויוצאת החוצה מחדר האמבטיה. הפנים שלה מעט אדומות מהבכי אך זה מבליט לה את צבע התכלת העז של עיניה. היא יוצאת מחדר האמבטיה, ונכנסת לחדרה.

אני שומעת רעש של הודעה מגיע מכיוון הטלפון שלי. אני פותחת את ההודעה שהגיע עתה ממך. שלחת לי תמונה שלך ושל חברה שלך. אני מתחילה לנשום שוב עמוקות. ״אני לא בוכה! את לא בוכה״ אני אומרת לעצמי. אני שולחת לך שאתם מושלמים ביחד וסוגרת את הווטסאפ, נשכבת על המיטה וממצמצת. הדמעות לא יורדות יותר. ואני מרגישה שלמה עם עצמי. אני היא היא, והיא היא אני.