אני האחר

זה אני.
וזה אני ורק אני.
יחיד ומיוחד, שמצטרף לקהילת העולם.
כן, זה מה שאני יודע, קהילת העולם.
אני עדיין לא יודע שיש דתות, כסף וארצות..
כשיצאתי מהבטן של אימא הדבר הראשון שראיתי היה אדם שחור מטונף מדם.
והוא חייך אבל היה לו פרצוף מוזר, כאילו והיה מפוחד.
כשבאמת כולי הייתי בחוץ, ראיתי גם אנשים אחרים, שאיני יודע מי הם, וגם הם עשו את אותו פרצוף כמו של האדם השחור, האדם הראשון שראיתי בחיי.
אבל כשאימא שלי הרימה את ראשה כדי לראותי, היא רק חייכה. היא הייתה אחרת,
לא כמו כולם.
לא כמו שאר התינוקות שנולדו ביום שלי, אני נשארתי הרבה זמן בבית החולים. אני לא ידעתי למה אז, ואני חושב, שאפילו ההורים שלי לא ידעו.
כשנהייתי בן 3, והחליטו שהגיע הזמן שאצא להכיר חברים ושמו אותי בגן, הבנתי איך אני שונה ולמה נשארתי כל כך הרבה זמן בבית החולים.
הבנתי שאני מעוות, מכוער.
לא רצו לשחק איתי, תמיד הרביצו לי ותמיד קראו לי בשמות גנאי…
כשבדיוק עברתי לתיכון, עבר רק חודש, וזימנו את אימי לשיחה. אמרו שאני לא אצא מבית הספר עם תעודת בגרות, ושאני בחיים לא אצליח.
אבל אימא התרגזה מאוד על המנהלת ושמה אותי בחינוך מיוחד, בכיתה לבעיות קשב וריכוז. היא הבטיחה לי שאני אגדל להיות מישהו חשוב.
באותה כיתה, הכרתי חברים. כי להם לא היה אכפת שאני שונה, הם היו שונים בעצמם.

היום אני בן כמעט 30, ואני פרופסור לרפואה. הצלתי למאות אנשים את החיים, כולל את החיים של האדם שנתן לי את חיי, האדם הראשון שראיתי מעולם. והפעם הוא לא עשה פרצוף מפוחד, הפעם, והוא גם ציין זאת, הוא היה גאה בי.