אני בשבילך ואת לא בשבילי

"מה את עושה?!" היא צורחת "מה?" אני שואלת מבוהלת, כאילו שעשיתי איזה משהו, היא מגעילה, והיא עושה סיפור גדול מכל עניין קטן, הצווחות שלה, הירידות שלה, וזה שהיא מעליבה וכאילו לא שמה לב, אבל נעלבת מכל דבר קטן, כשחושבים על זה, היא גועלית, אבל אני סולחת לה כל פעם מחדש ואין לי מושג למה, כל כך חשוב לי לשתף אותה, ושהיא תהיה מעורבת, אבל לה כאילו לא אכפת, היא כפויית טובה.
כבר יומיים היא מסננת מישהי שקבעה איתה, היא פשוט מנתקת ולא חוזרת אליה, ואחר כך היא אומרת "היא כזו חופרת!" ובפעם המיליון שהיא מנתקת היא אומרת "אוי אבל לא נעים לי וזה…" ומתחילה לרחם על החברה שהיא סיננה, אחרי שלפני שנייה היא אמרה שנמאס לה שהיא מתקשרת, וכשאנחנו אומרות לה "אז למה את עושה את זה??" היא אומרת "את אמרת לי! מה את יוצאת נגדי?!"
לפעמים היא יכולה להיות בלתי נסבלת, אבל לפעמים היא יכולה להיות מקסימה, תומכת ועוזרת, ונותנת הרגשה נפלאה, כשהיא מחבקת ואומרת בקול נעים "אני פה בשבילך" ומנגבת את הדמעות כאילו שהיא עושה את זה כל החיים. כשאני כותבת עליה את הדברים הרעים, אני מרגישה כמה אני שונאת אותה, וכמה היא מגעילה, אבל כשאני כותבת עליה את הדברים הטובים אני פתאום לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיה, אני מרגישה שהיא כל כך תומכת, ושהיא כזאת חברה טובה. זו הרגשה כל כך מוזרה היא גורמת לי לחשוב, האם אפשר לשנוא כל כך מישהו, אבל מצד שני גם לאהוב אותו?