אני באמת מצטער, הוד מעלתך

"אני באמת מצטער, הוד מעלתך." אני אומר, קולי קר וקשה.
את לא אומרת דבר, אלא פשוט עומדת שם ובוהה בי עם עיניי העגל הללו.
"אני מצטער שאני לא חושב שאת מושלמת," אני מתחיל,
ויודע שיהיה לי קשה מאוד להפסיק עכשיו.
ואת? את פשוט ממשיכה לעמוד שם, המומה מכדי לדבר.
"שאני לא מתייחס אלייך כאילו את אלה," אני ממשיך, ואני יודע שלמרות שאת לא בעמדה לעשות זאת, את תעקמי את אפך לכיווני.
"סליחה, שאני לא עשוי מסוכר ונצנצים כמוך" אני אומר, מילים כאילו נכתבו מראש.
ואני לא פוחד או מהסס, כאילו ערכתי חזרות מאות פעמים.
ונראה כי זה מה שגורם לך לשקועה בהלם, כי אני לא אותו אדם פצוע ומגמגם שאת מכירה, זה יותר כאילו אדם זר עומד מולך.
"סליחה, שאני כזו בעיה." אני אומר, ולפתע אין לי יותר כוח לזה.
אז אני פשוט יוצא מהחדר, ואפילו לא טורח לטרוק את הדלת אחריי.