אנחנו פשוט מבזבזים את הזמן
אנחנו לא בונים עולמות. אנחנו גם לא מחריבים אותם… אנחנו פשוט מבזבזים את הזמן.
איננו עושים ולו דבר אחד בעל משמעות אמתית. הכול נקבע כבר מראש. עוד מלפני שנוצרה האנושות, מלפני שהיו בכלל חיים על פני האדמה, היה מטאור שריחף לו אי שם בחלל היקום. הוא חלף על פני אינספור גופיים שמימיים, כול אחד משפיע על מסלולו, מטה אותו לצד זה או אחר בכוח הגרביטציה שלו. עד שבסופו של דבר נקבע מסלולו הסופי של אותו המטאור. הוא היה מכוון היישר אל כוכב הלכת הכחול והמנצנץ שלנו. הכול נקבע מראש. עוד לפני שהחיים התחילו, הם נועדו להתכלות. עוד לפני שהמושגים 'מטאור' או 'אסטרו פיזיקה' נתפסו בכלל, היה גורלו של אותו גוש של סלע ומתכת להתנגש בפלנטה שלנו.
ואנחנו? אנחנו היינו חסרי אונים מולו… תמיד, ולא יותר מאי פעם, גם עכשיו. חוסר אונים טוטאלי. גם עם כול המשימות שנשלחו לחלל, כול הנשק האטומי שבעולם, וכול הידע האנושי, לא היו בידינו כוחות שהתקרבו אפילו לנדרש בכדי לעשות דבר בנדון. גורלנו נחרץ לאבדון, כך היה עוד מלפני שבאנו לכדי קיום… ובכן, אולי אם הייתה הכנסייה הקתולית מוותרת לאנושות על אלף שנים של ישיבה בחיבוק ידיים במה שנקרא 'ימי הביניים', או שהיינו משקיעים קצת יותר מזמננו במלחמה, כך שייווצר הצורך בהתפתחות טכנולוגית, היינו מסוגלים לעלות על דבר מה שיעזור לנו למנוע את הכחדתנו, אך לא כך היה…
אותו המטאור, זה שאיים להשמיד כול זכר לחיים על פני כדור הארץ, בחר ביום המושלם להגיע… זה היה היום שלפני החתונה שלי. יום אחד לפני שהספקתי לעשות את הדבר המשמעותי בחיי, הגיע קץ החיים על פני האדמה. אך שוב, איננו עושים ולו דבר אחד בעל משמעות אמתית, נכון? ובין אם הייתי מתחתן או לא, הסלע שיימחק את הכול היה נוחת…
אין משמעות לשום דבר שאנחנו עושים, זו המסקנה שלי. ולמען האמת, אף אם הייתה האנושות מצליחה איכשהו למנוע את התנגשות המטאור, עדיין היינו נידונים לאבדון. כי את השמדת הגלקסיה שלנו, שביל החלב, לא היינו עוצרים גם אם היינו מגיעים לשיא הקדמה האנושית האפשרית. גם אם היינו מנצלים את כול הזמן שניתן לנו בצורה היעילה ביותר. הכול נקבע מראש. כמו שפגיעת המטאור והעל-האש הכי גדול בתולדות ההיסטוריה האנושית נקבעו מראש, כך גם נקבע מראש האבדון של שביל החלב. אנחנו, בני האדם, נידונו לאבדון עוד מלפני שנוצרנו, ולא היה דבר בעולם שיכולנו לעשות בנוגע לכך.
אתם בוודאי שואלים את עצמכם, מניין אני יודע את כול זה… כלומר, איך הגיעה אל אדם פשוט שכמוני הידיעה על אסטרואידים שהתעופפו ברחבי הריק עוד לפני היווצרות התודעה, או איך ייתכן בכלל שאוכל לחזות את עתידו של שביל החלב… ובכן, הסיבה לידע שלי, היא שהחלטתי שאת היום המשמעותי בחיי, יום חתונתי, אחגוג בטיסה אל מחוץ לכדור הארץ החרב. אתם צריכים להבין, לפי תקנון הוועידה הבין-גלקטית לשימור גזעים תבוניים, בתור זן תבוני הנמצא בסכנת הכחדה חמורה, היה המין האנושי זכאי לשלוח אחד מבני מינו להקפאה, כך שישתמר לנצח, והיות והמין שלנו לא הכריז על זהותו של אותו הפרט שנבחר להישלח להקפאה בפני הוועידה הבין-גלקטית לשימור גזעים תבוניים (שלקיומה לא היה המין שלנו מודע), נבחרתי אני באופן אקראי על ידי הוועידה.
כמה מנציגי הוועידה הגיעו בחללית, ממש עד לפתח הבית שלי. הם שאלו אותי אם אסכים לקבל על עצמי את האחריות והשתדלו להיות ברורים מאוד בנוגע לכך שלא יתאפשר להם לקחת אף אחד מלבדי איתם (בירוקרטיה חוצנית…) כך שזה יהיה הצטרפות למסע בחללית והקפאה עד להודעה חדשה (אותה לא אקבל, כי אהיה בהקפאה…) או הכחדה טוטאלית. כלומר, כולם, כולל אותי, יישרפו למוות.
"לעזאזל עם הכול!" חשבתי לעצמי, "אין טעם בלתת למין שלנו להיכחד… אלך להקפאה!" אך מצד שני, אין טעם בשום דבר, הרי אין משמעות לשום דבר שאנחנו עושים והכול קבוע מראש.
תגובות (11)
כל כך נכון שאנחנו מבזבזים את הזמן
אהבתי מאוד.
כל כך הרבה מילים נכונות במקומות נכונים, שהמילים בין לבין חסרות משמעות.
אולי זו רק אני שאוהבת בלאגן.
כאוטית שכמותי.
לא בדיוק הבנתי למה כוונתך… הוא אומנם לא מופת הסדר, אך לא הייתי מגדיר את הסיפור ככאוטי…
דרך אגב, הסיפור הקצרצר הזה הוא מין מחווה לסדרת הספרים 'המדריך לטרמפיסט בגלקסיה' מאת דאגלס אדמס. סדרה פשוט חלומית שמשלבת בין מד"ב וקומדיה, ומהווה בסופו של דבר ביקורת (צינית מעט) על הקיום בעצם…
למי ששמע על הספרים ולא קרא: למה אתם מחכים לעזאזל?! רוצו כבר לקרוא!
למי שלא שמע: תתעוררו לעולם בו אתם חיים! האם לא הייתם קיימים בעשורי השנים האחרונים?! (או לפחות בחלקם…)
ולמי שקרא: אתם מבינים בטח למה אני כותב סיפור במיוחד לכבוד המדריך… זה פשוט הספר הכי מגליק! (סלנג של המדריך, מי שקרא הבין.)
שונאת אותך!!!
את חשה ת'צמך כאילו שאת הילדה הכי סבלנית באתר ובעלת הכי הרבה,
אחריות.
תפסיקי עם זה.
ברור שקראתי.
כוונתי היא שהסיפור כתוב בצורה כה יפה, שגם אם הסדר לא מושלם דרך הכתיבה שלך מפצה על כך בכל דרך אפשרית.
שהסיפור ממש מקסים בעיני, ומחווה ראויה :)
שרלוט (ככה אני אקרא לך מעכשיו… כנראה.) תודה. ותגידי, את קוראת הרבה מד"ב?
קייטי, אני מצטער שאת שונאת אותי. אני לא יודע מה אני יכול לעשות בעניין… ממש לא התכוונתי לפגוע בך, וכבר אמרתי, זה לא אישי או משהו, זה פשוט כזה סיפור… אם אני הייתי כותב סיפור מהסוג, הייתי מצפה ללא פחות מתגובה דומה לזו שאני שלחתי לך. זה לא שרציתי לפגוע בך או להעליב, פשוט רציתי לשים את הדברים בפרספקטיבה הנכונה. תתארי לך שמישהו חדש נכנס לאתר, קורא את כול הדיבורים של העורכים על איכות וכתיבה ברמה (מה שכתוב בתחתית דף הבית) ואז רואה את הסיפור שכתבת. מה הוא אמור לחשוב?! שזה הרמה של האתר? כלומר, תודי, את בעצמך לא חושבת שכתבת סיפור מוצלח, זה לא יהיה רב מכר בינלאומי, ואני בספק אם הוא בכלל נכנס בגדר 'ספרות' ואת יודעת את זה. אז לפחות שכשהמשתמש החדש ההוא יקרא את הסיפור שלך, הוא גם יקרא את התגובה שלי ויבין שזו לא הרמה הכללית של האתר. ולזה פחות או יותר התכוונתי כשהגבתי איך שהגבתי, רציתי להראות מה הרמה של הסיפור ביחס לרמה של האתר. אז אני מקווה שתביני אותי ותסלחי לי… (אם בכלל השקעת בלקרוא את התגובה הארוכה הזאת…)
ודרך אגב, אני גבר.
כן, טוב, בעניין הסיפור: אני אוהב את הרעיון ואת צורת הכתיבה אבל יש לך פגם משמעותי אחד (רק אחד קטן ומסכן): אתה פשוט חוזר על עצמך הרבה מאוד שורות. זאת אומרת, אני מבין את הצורך בסיפור ארוך אבל בכל זאת עדיף לקצץ על פני לחרבש. בנוסף, כן, זו סדרה מגליקה בלי ספק, שרלוט, זו כנראה רק את שאוהבת בלגן, וקייטי, מה? אני יכול להבין אם דניאל העליב אותך אבל כמו שאני אוהב להגיד: תסבלי בשקט.
ודניאל, אני מסכים איתך בנוגע להיותך גבר אבל זה כבר זמן מה שאני תוהה בנוגע לנטיות המיניות שלך.
כבר אמרתי כמה פעמים שהוא לא יצא הכי טוב… ולמה שתתעניין בנטייתי המינית? זה שקראתי לך "מותק" כמה פעמים, לא בהכרח אומר שאקפוץ על ההזדמנות לשכב איתך (כי לפי הבנתי, זה מה שאתה מציע…) אתה יכול להירגע, לעולם לא יהיה בינינו שום דבר, ולענות על שאלתך: אני סטרייט.
אממ, לא, אני אומר שיני מכבד את הנטיות המיניות שלך אבל מציע לך לשמור אותן לעצמך. ואם כך, עכשיו אני רגוע. אבל עדיין מוטרד.
שאני*
מעולם לא התבטאי בצורה מינית כלפייך (כלומר, ביקשתי ממך לפצוח איתי באיזה אקט מיני?! לא – נכון?) אני שומר את הנטיות שלי לעצמי.