אנחנו, בני האדם

יצורים הפכפכים, אנחנו, בני האדם. הולכים, והולכים. מגיעים לפרשת דרכים. ואז, בבוקר יום בהיר, ואולי רק בלילו הקריר, אנחנו מגיעים להחלטה. נבחר ללכת בצד ימין. ולעתים, צד ימין הוא באמת הצד הנכון. אנחנו ממשיכים ללכת, בחיוך ובכח.
לעתים, אנחנו הולכים, ונראה שיש כח, שזה עובד. אבל לאחר הליכה ממושכת, החיוך דועך והאדמה שוקעת. ובאה החרטה, והיא כבדה וכואבת. כי השביל מדכא וחונק, והדרך לנתיב האחר ארוכה ונסתרת, מלאה אלימות ואנשים זרים.
אבל יש פעמים, והן נדירות במיוחד. אנחנו נחרצים. עקשנים, ממש. אנחנו בוחרים בצד ימין!
ואז, הצעד הראשון, ונדרכים. חלל קר וסמיך מתפשט בנו במהירות מבהילה.
אוי, אוי, אבל…
חרטה. לא עצומה ומעכת, כמו אחרי צעידה ממושכת, אבל לחוצה, רועדת בעצבנות. מלאה ספק, ועוויתות קטנות ובלתי פוסקות. מה עם השמאל? מה אם הוא בכלל היה הנתיב הנכון? אנחנו מוסיפים ללכת, והשביל חולף על פנינו.
איזו טפשות. למה לא הלכנו לנתיב ההוא? מה נעשה כאן עכשיו?
איזו טפשות.
והשביל חולף, חולף עם הרוח. פתאום יש בו, בשביל הזה, הלא נכון, אוויר צלול, ונוף ירוק, ופרחים שגורמים ללב להפתח. הליכותינו קלות. ניצנים ממלאים אותנו חמימות. כי זה שביל טוב והוא מסב לנו אושר. ואולי זה לא השביל הנכון, אבל קצהו שמח, ולבו מלא חדש.
הוא שביל נכון בדרכו שלו. בדרכנו שלנו.
ומי יודע. יש פעמים, והן נדירות במיוחד, בהן הוא מתחבר עם הנתיב האחר…