אנוכי

"אני מצטער," הוא אומר לי ותופב לפתע בידי."אבל-" הוא לא הספיק לסיים, ידי פגשה את פניו לפני שהוא הספיק.
"אני הייתי מוכנה לעזור לך," אני אומרת, קולי אדיש לחלוטין."אני הייתי מוכנה לתת את חיי בשביל המטרה שלך, וככה אתה גומל לי?" אני מביטה בו, אך אני לא רואה אותו, לא באמת, אני מניחה שאני פשוט בוהה דרכו, מחפשת מישהו שכבר לא נמצא שם.
"יש לי סיבה." הוא אומר, וחושק את לסתו, נראה שהוא לא רוצה להיות פה איתי כרגע, ואנ ימבינה אותו, בגלל שהעובדה שאנחנו באותו חדר, גורמת לי רצון למות.
"לא," אני אומרת וקולי כל-כך חד שהוא ממש חותך את האוויר בינינו."יש לך תירוץ." אפשר להרגיש את הניצוצות עפים, והיה ברור שזה לא יסתיים היטב, לא הפעם.
זו לא הפעם הראשונה שנאחנו רבים, זו בטח גם לא תהיה האחרונה, אך בכל שאר הזמן לא באמת כעסנו אחד על השניה, אנחנו רבנו מתוך תסכול, אך הפעם, אני כמעסתי עליו כל-כך, והוא, ובכן אני לא יודעת מה הוא חשב, אני יודעת רק שהוא בהחלט מוכן להרוג אותי עכשיו.
"נמאס לי." הוא אומר לפתע, ומושך אותי קרוב יותר אליו, פניו מופיעות סנטימטרים ספורים מפניי.
"נמאס לי שאת לא מבינה שאני עושה את כל זה בשבילך." הוא אומר, ועיניו מתרככות לפתע, כאילו הוא מקווה שבכך נסיים את זה, שכמו שהוויכוח התחיל כך גם הוא הסתיים, חבל רק שהוא לא מבין שהפעם, אני סאמת כועסת, שהפעם, הוא לא יוכל לכבות את הלהבה כל-כך מהר.
"מה בדיוק אתה עושה בשבילי?" הדרך בה אני שואלת את זה, גורמת לו להשתתק ולא לומר יותר דבר."אתה מסכן את חיי סתם ככה בשבילי?" אני מוסיפה לאחר שנייה, נראה שהזעם לא ישכח בקרוב."אתה משתמש בי ולאחר מכן זורק אותי לכלבים, בשבילי?" אלוהים, אם לא היו כל-כך הרבה עדים כרגע, כנראה הייתי פועלת, הייתי עושה משהו שהייתי מתחרטת עליו אחר כך, אולי אפילו הייתי הורגת אותו.
"אתה אנוכי, מרקוס," אני אומרת ונועצת אצבע בחזו."אתה לעולם לא חושב עליי, ולא עושה דבר עבורי, רק עבורך."