אמצע הלילה

הטלפון מצלצל, אך אני לא יודעת מה לעשות.
אני לא רוצה לענות, אני רוצה פשוט להסתובב לצד השני של המיטה, להתעלם מהצלצול ופשוט להירדם, אך אני לא יכולה.
"הלו?" אני שואלת, אך לא פוקחת את עיניי, לא ממש אכפת לי מי זה, אני אקשיב למה שיש להם לומר, אני ארדם מיד לאחר מכן ואשכח הכל, אשכח מי התקשר, אשכח מה הוא אמר, שכח הכל.
איש לא עונה לי, ולרגע אני תוהה אם לא דמיינתי את הצלצול או שחלמתי אותו, אך אני שומעת רעשים מהטלפון ולחן אני מניחה שזה קרב באמת.
"שלום?" אני שואלת וכבר מתכוננת לחזור לישון, אני מתפיחה את כריתי מחדר ונשכבת על המיטב באלכסון.
"היי." קול שקט אמר, אני חייבת לומר שהוא נשמע מוכר, אך אני לא ערב מספיק בשביל להיזכר של מי הוא.
"היי," אני אומרת פעם אחת נוספת."זה לא קצת מאוחר מידי לשיחה?" אני שואלת, ופוקחת עין אחת בחיפוש אחר שעון או משהו, אך כמובן שאין לי אחד בחדר אז פקחתי את עיני לחינם.
"אני מניח שכן," אמר הקול, ולמרות שניסיתי להתרכז בו, אני עדיין לא כל-כך בטוחה מי הוא היה."אבל התגעגעתי אלייך." ברגע שהוא אמר את המילים הללו, לא יכולתי שלא לרחם עליו, בגלל שהוא מבזבז את השיחה הזו על הבחורה הלא נכונה.
"עכשיו אמצע הלילה." אני אומרת, מנסה לגרום לו לנתק בגלל שלי לא נעים לנתק לו.
"אני יודע," הוא נאנח."אבל פשוט," הוא נעצר לפתע, כנראה לא בטוח בדיוק מה לומר. "פשוט פחדתי ששכחתי איך הקול שלך נשמע." הוא מודה, ואני לא יכולה שלא לחשוב כמה חבל שהוא לא באמת מדבר עליי אלא על מישהי אחרת, מישהי שהייתי שחמה להיות, אם זה היה גורם לו להתעגעגע אליי, לפחד שהוא שכח משהו שקשור אליי, הייתי רוצה מישהו כמוהו, מישהו שיתגעגע אליי, מישהו שירצה לדבר איתי סתם ככה באמצע הלילה.
אני לא יכולה ממש להסביר לכם בדיוק כמה זמן נמשכה השתיקה בינינו אך נראה שאיש מאיתנו לא רצה לנתק, אך גם לא נותר לנו ממש מה לומר, בעיקר משום שאני לא הכרתי אותו, והוא כנראה חיכה שאני אומר משהו.
"תודה." הוא אומר בסופו של דר, ואני כבר כל-כך ישנונית שאני בקושי שמה לב לזה.
"על מה?" אני ממלמלת אל תוך הטלפון ולמרות שאני מנסה להישאר ערה אני חייבת להודות שהשינה ממש קורצת לי כרגע.
"על זה שנתת לי להעמיד פנים שאת היא." הוא אמר, אך לא הספקתי לומר יותר דבר משום שהוא ניתק את השיחה.
אז הוא כן ידע, זאת הייתה המחשבה היחידה שעברה בראשי שנייה לפני שנרדמתי.