אמיצה

ישבתי דוממת ברכבת. כמו בכל יום, מביטה בנוף המיטשטש מרוב מהירות.
הרכבת נוסעת,הרכבת עוצרת. אנשים עולים, ואנשים יורדים. כל אחד עסוק בעצמו, בסיפור שלו, ביומיום שלו. בניווט המבוך שנקרא חיים. אנשים שאתה עובר לידם ,שבשבילך אולי הם רנדומלים אבל הם עולם ומלואו ,בדיוק כמוך. חוט המחשבה שלי נקטע באחת כשהרכבת שוב נעצרה. ראיתי אותו עולה לרכבת, בדרך כלל אני לא נוטה לבחון אנשים, אבל לא הצלחתי לשלוט בעצמי. הייתי יעילה ובחנתי כל פרט ופרט ביסודיות. ידעתי שזה לא הוא מהרגע הראשון, אבל הייתי חייבת למצוא את ההבדלים,הייתי זקוקה להוכחה. הרגשתי איך גוש עולה בגרוני וניחמתי את עצמי בעובדה שהוא לא היה עולה על רכבת. למזלי. המשכתי בסקירה המדוקדקת שלי. הם באמת דומים אבל הם גם שונים .לשניהם יש נוכחות. יש בהם משהו מושך את העין. אולי זה היופי שלהם. אולי זה הבטחון שהם משדרים. לא תפסתי את זה .אבל היה בו משנו שונה, משהו יותר נינוח. הוא התיישב עכשיו, ממש מולי, המשכתי לבחון אותו, התמקדתי בכתפיים עכשיו, שהיו יותר רחבות מהמוכרות. המשכתי משם לצוואר ולעצמות הלסת ששיוו לו מראה קשוח. כשהגעתי לפניו מצאתי את כל ההבדלים הנכונים. היה לו מין חיוך חצי חיוך נעים וזיפים עיטרו את לחייו. המשכתי לענייו, רציתי לראות אם גם הם צבועים אותו כחול משכר. כחול של אוקיינוס שהופך אחד עם השמיים ,שנראה כאילו אין לו סוף .כאלה עיניים שאת הולכת לאיבוד בתוכם. לא . הם היו ירוקות, והם הביטו ישר בי. באחת כל המודעות שלי חזרה אלי ומצאתי את עצמי עדיין בוהה בו. בזר שנראה כלכך מוכר. עברה דקה ארוכה שבה בהינו אחד בשנייה עד שהתאפסתי והשפלתי עיניים, הרגשתי איך סומק מטפס על לחיי. לא ידעתי על מה להסתכל, או איך להתנהג כדי לא להיראות טיפשה שמנסה למשוך צומת לב .הרמתי את עייני בחזרה. והוא היה יותר קרוב אלי. הוא התיישב לידי." אני לא מוזרה" שמעתי את עצמי אומרת. הוא גיחך, אבל בצורה נעימה, לא הרגשתי שהוא צוחק עלי. אז המשכתי "זה פשוט שאתה ממש דומה למישהו שאני מכירה… כלומר שהכרתי" מיהרתי לתקן את עצמי הסתכלתי עליו כדי לבחון את התגובה שלו. הוא כיווץ את גבותיו "הוא לא מת…" הוספתי בצחקוק עצבני. עכשיו הוא חייך " אז מה קרה לאותו בחור יפה תואר?"הצלחתי להעלות חיוך קטן. אבל הרגשתי איך הכעס עולה בי ,שנאתי להיזכר בו. זה העלה הכל מחדש. וכל פעם שהעלתי את הזיכרון מתהומות ההדחקה הרגשתי יותר טיפשה." הוא היה שקרן" אמרתי ביובש. הרמתי את עייני אליו וראיתי שהוא מסתכל עלי בשקט אז הרשתי לעצמי להמשיך. "הוא נתן לי הרגשה שאני יכולה לסמוך עליו. הוא שבר את כל החומות שהצבתי. לא הסכמתי לאף אחד להתקרב. גם לו בהתחלה, והוא התערב איתי שהוא ישיג אותי" הוא הסתכל עלי והנהן באיטיות, מדרבן אותי להמשיך." הוא היה עקשן. ועקבי. והוא היה מוכן לעשות הכל בשביל לנצח במשחק הקטן שלו, שבמקרה היו החיים שלי. לעזאזל, הוא קנה לי טבעת והציע לי נישואים. הוא גרם לי לחשוב שהוא השתנה, הוא גרם לי להאמין שהוא אוהב אותי. הוא גרם לי לאהוב אותו והכל חלק מהמשחק הפסיכי שלו. הכל שקר מוחלט. שקר שנהנתי לחיות בו כנראה. עובדה שלא שמתי לב. ואז שבוע אחרי מסיבת האירוסין שלנו הוא יצא למסיבה בלי לומר לי ,כמובן. במקרה הייתי בבית קפה בקרבת מקום והחלטתי לחזור ברגל. פתאום ראיתי אותו. ראיתי בחורה אחרת כרוכה סביבו. לא ממש הבנתי מה קורה בהתחלה והתקרבתי קצת יותר. ראיתי איך הוא כורך את ידיו סביבה. ואיך הוא רוכן לנשק אותה. רציתי לברוח משם ,והתחלתי עד שאחד החברים שלו שם לב אלי והודיע לו ש"החברה" שלו פה. רצתי אבל לא הספקתי להגיע רחוק שכהוא הגיע אלי וחסם לי את המעבר" בלעתי את רוקי. נזכרתי כמה דמעות עלו בעייני ברגע ההוא. כמה בכיתי אחרי. כמה כאב הוא הסב לי.שתקתי לעוד רגע והמשכתי " 'מה לעזאזל' היה הדבר היחיד שהצלחתי לומר. היה שקט וחיכיתי שהוא יתחיל להסביר את עצמו ושבעצם לא ראיתי את מה שראיתי .אבל הוא שתק ,כמה דקות שלימות הוא שתק .אז זרקתי עליו את הטבעת ואמרתי לו שהוא מיץ זבל. והוא חייך. פשוט ככה , ואמר 'נראה כאילו נצחתי בהתערבות'
אני שמחה שזה נגמר לפני שהתחתנתי עם פסיכי מדרגה ראשונה" סיימתי . הייתי מופתעת מעצמי ומהגילוי לב שלי. זה פעם ראשונה שסיפרתי על זה למישהו .כמובן, הסובבים אותי יודעים מה היה, הם היו שם ,לא הייתי צריכה ממש לספר להם.
היא מצמץ כמה פעמים עדיין מעכל את כל הסיפור " אני מצטער בשבילך" הוא אמר עם כל הכוונה " זה בסדר. עברתי את זה" ביטלתי אותו. "אני לא יודע איך בן אדם אחד יכול להתמודד עם כלכך הרבה. ואולי אני לא מכיר אותך. אבל אני חושב שזה פספוס לוותר עליך" " כבר הסכמנו שהוא משוגע" צחקתי. באמת צחקתי. הזר הזה השרה עלי רוגע. והוא ציחקק איתי ביחד." החיים שלי יפים עכשיו" אמרתי בשלווה."אני בטוח" הוא ענה בחיוך. החיוך נעלם מעיניו והוא הישיר אלי מבט " את לא מוזרה" הוא אמר וידעתי שהוא התכוון לזה. הרכבת נעצרה שוב , והגיע הזמן שלי לרדת . הוא הסתכל עלי קמה והנהנתי אליו בחיוך קל שבקלים " להתראות" לחשתי הסתובבתי ללכת כשהוא קרא אלי " אני יכול לקבל את המספר שלך?" נדתי בראשי לשלילה. והוא היה נראה מופתע במקצת. " אני מאורסת." עצרתי לרגע." ולא למישהו שנראה כמוהו הוא מתנהג כמוהו אז אל דאגה" אמרתי בעצבנות, קצת מובכת. עכשיו היה תורו להפתיע " את אמיצה" הוא אמר לי. הבטתי בו בפעם האחרונה. בעיניים הירוקות שלו וירדתי מהרכבת. שאפתי אויר. " את אמיצה" אמרתי לעצמי במילים שלו. יכול להיות שזה מין תיקון קטן. בכל פעם שהפנים שלו יעלו בראשי אזכר בזר הנעים שאמר לי שאני אמיצה ולא במשוגע ששבר לי את הלב.