אמילי-מי את באמת?

"אל תעשי את זה.." אמרתי לה בשקט, העיניים שלה התכווצו באיטיות, היא התבוננה בי, סרקה את גופי, איפה אמילי שהכרתי לפני שנה? לאן היא נעלמה? זאת לא היא. אמילי לא קרה כקרח, אמילי לא מסתכלת על אנשים בכזאת שנאה, אמילי לא מאיימת לרצוח את החברה הכי טובה שלה.

"תסתמי!!" היא צעקה ומשכה בכתפיי, נחבטתי בקיר המתכת וכאב התפשט לאורך עמוד השדרה שלי, התכופפתי לרצפה ונאחזתי בקיר, הגב שלי כאב, היא כיוונה אליי את הרובה, שתי רגליה עומדות כמו אבן ברצפת החדר ופניה מוארות חלקית מהאור המועט שנכנס מהחלון.

קמתי באנחת כאב, "למה אמילי?" שאלתי אותה בחוסר-אונים, היא גיחכה וזוויות פיה נעו מעלה, היא כמעט פרצה בצחוק אבל עצרה את העצמה.

"את זה לא תדעי לעולם" לחשה לי ובעטה ברגליי בחוזקה שגרמה לי להתכופף שוב לרצפה.
"ביי ביי קלייר, אני לא אתגעגע" חייכה ולחצה על ההדק.
קול פיצוץ, כאב חד דקר את גופי ופילח אותי לשתיים, בהתחלה זה שרף, כאב, אבל אז נרגע.
הכל הפך למטושטש.
איש נכנס לחדר והושיט לאמילי מעטפה, "לא.." לחשתי במקצת החיים שנותרו לי,
הם חייכו אבל אז הכל הפך שחור. דמעה חמה זלגה במורד לחיי, זה הדבר האחרון שהרגשתי.
אני מתה.