אמא של שירן

בס"ד
שירן הלכה מאחורי אימה בחוסר אונים. אימה הייתה באמצע דיבור סוער מאוד בפלאפון. דבר זה כשל עצמו לא היה מטריד אותה- אלה שאימה התעקשה לצעוק- ולהיעזר בנפנופי ידיים- ולהעוות את הפנים- באמצע התחנה הסואנת, מלאת האנשים.
שירן ייחלה לכך שאימה תחליש מעט את קולה, או שלפחות תפסיק לנענע את ידיה ללא הפסקה, דבר שמשך יותר צומת לב אפילו מקולה הרועם, שלפעמים הוחרש בידי שאר הקולות בתחנה. לצערה, אימה הייתה מסוג האנשים שלא מקדשים את הפרטיות האישית במיוחד, ולא היה אכפת לה שכולם ידעו מה קורה. "מה זו הקרירות הזו שירני? שידעו, מה אכפת לי? למה יש לי משהו להסתיר? אנחנו אנשים, אנחנו יצורים חברתיים" הייתה אומרת.
שירן השתדלה לפגר מאחורי אימה כמה שאפשר וקיוותה שלא יקשרו בינן. אבל לנוכח פרצופה המסמיק היא הניחה שזה לא אפשרי במיוחד. כרגע אימה בדיוק סיימה לדבר בפלאפון תוך שהיא מייעצת לחברתה בקולי-קולות: "פשוט תזכירי להגיד לו כמה את אוהבת אותו, מהניסיון שלי זה חוסך המון זמן וכסף". כמה אנשים ציחקקו.
שירן שקעה לכיסא פנוי בהקלה תוך כדי שכנוע עצמי שעכשיו סוף-כל-סןף אימה תשקע בקריאת ספר ותדמום. אבל לזוועתה היא פנתה לאחת הבנות בתחנה. שירן שמה לב שהיא לא ציחקקה עם שאר האנשים אבל התאמצה מאוד לכבוש חיוך.
"תגידי מאמי יש לך משהו מתוק?" קראה אמא של שירן. שירן פערה את פיה בהפתעה ומבוכה. הנערה הנהנה. מתאפקת בברור לא לצחוק, והגישה שקית של מאפייה. אמא של שירן פתחה את השקית בתרועת שמחה.
"מאפה תפוחים איזה יופי!" שירן קיוותה שהאדמה תבלע אותה.
"כל כך היית צריכה משהו מתוק" המשיכה אמא של שירן ללא רחמים. "ככה על הבוקר, עם עבודה כמו שלי…" שירן הביטה בשעונה, השעה הייתה 9:47.
"תני לי לנחש במה את עובדת" אמרה הנערה בשעשוע.
"נו, נחשי"
"את פסיכולוגית" קלעה הנערה.
"יפה! ניחשת בול! איך ידעת?" התרשמה אמא של שירן.
'כל הפסיכולוגים הם פסיכים בעצמם' חשבה הנערה אבל בקול רם אמרה "סתם, ניחשתי".
ואז, סוף כל סוף, הגיעה לרווחתה של שירן הרכבת הגואלת.