אם רק הייתה לי הזדמנות לדבר איתו, שוב….

"שלום" אמרתי לילד שישב מולי בשולחן העץ הלבן, שיערו חום ומוטה לצד, הוא לבוש בחליפה שחורה ומכובדת.
"שלום, מה שלומך?" הוא שואל באנגלית מושלמת, ללא רבב.
"אני? בסדר…ואיתך?" אני שואל.
"מעולה" היא עונה ומעביר אצבע בשיערו הלח.
שתיקה מביכה משתררת בחלל החדר הרחב.
"אז סנדרה כבר סיפרה לך ש.." אני מתחיל לומר.
"כן" הוא קוטע אותי.
"שאתה אבי הביולוגי" הוא מוסיף.
"אני ממש מצטער שהחסרתי כל כך הרבה משנות חייך…אני רוצה לשמוע הכל" אמרתי ועשיתי תנועה של הקשבה מלאה.
"אז ככה.." הוא כחכח בגרונו והתחיל לספר לי.
"אני חושב שהסיפור המעניין ביותר שקרה לי בשנות חיי המוקדמות החל בגיל שלוש.." הוא מתח אותי מעט והמשיך.
"סנדרה גילתה שיש לי בעיה בשמיעה ולקחה אותי לבית חולים, הם אמרו שאני צריך לעבור ניתוח באוזן שמאל, דיי מסובך. מאז אני יכול לשמוע כל פיפס" הוא חייך וליטף בעדינות את אוזנו השמאלית.
"בגיל חמש, נולדה לסנדרה ולסדריק סוף סוף בת…" הוא סיפר.
"אבל היא מתה ממחלה בגיל שנה, קראו לה דניאל" הוא אמר, נראה היה שלא מזיז לו שאחותו החורגת מתה.
"בגיל שבע סדריק מת, נפטר. מהתקף לב" הוא אמר.
"בגיל שמונה כמעט שרפתי את כל הבית" הוא חייך.
"בגיל תשע התאשפזתי בגלל שבטעות עפתי ממכונית נוסעת" הוא אמר.
"בגיל תשע וחצי נפלתי לתוך אש בוערת" הוסיף.
"בגיל עשר עברנו לואגס, ו..זהו, אני מניח" הוא מנגב אגלי זיעה ממצחו ומסתכל בעיניי.
"וואו, עבר עליך הרבה" אני אמר בהשתאות, רוצה רק לדבר איתו עוד ועוד.
דלת הפלדה נפתחת בחריקה, סנדרה עומדת שם.
מאופרת בצלליות כבדות, לבושה בבגדים צמודים.
"בוא מתוק, אנחנו צריכים ללכת" היא אומרת בקול רך.
"מיד אמא" הוא אומר וקם מהשולחן.
"להתראות פיטר" היא מסננת. אוחזת בידה של פטריק והולכת.
אם רק הייתה לי הזדמנות לדבר איתו שוב.