אם זה היה חלום

אם זה היה חלום, זה בהחלט לא היה נראה כמו שהם גרמו לזה להיראות.
בפיצרייה בקצה הרחוב לא היו אונסים את הנערה ההיא, ההיא שלאף אחד לא היה אכפת ממנה.
ובניין המשרדים שליד הפיצרייה לא היה בניין של עורכי דין, זה היה מלון עם מחירים נורמליים.
הזוג ההוא, אתם יודעים, הזוג שתמיד יושב בבתי קפה, הזוג ההוא לא היה יושב אחד מול השני כשלכל אחד ביד טלפון. ומי יודע, אולי הם מדברים אחד עם השני בטלפון למרות שהם במרחק של פחות ממטר אחד מהשני.
והארוחה הזו שאני אוכלת בשלווה לא הייתה ארוחה שמלווה במבטים מהורים וחברים שאומרים: "את לא חושבת שזה קצת משמין מדי בשבילך? במיוחד עכשיו?".
השוטר היה עוזר לאישה הזקנה שהפילה את כל הדברים במקום להסתכל על בחורה צעירה וקופצנית חוצה את הכביש.
ואנשים שניסו להיכנס לרכבת היו מחכים שמי שכבר נמצא שם יצא.
היינו שומעים גם על מוסלמים נורמליים, ולא טרוריסטים ועל המחאות שהם עושים נגד הקיצוניים שביניהם, היינו שומעים על אלו שאף פעם לא שומעים עליהם.
הייתם עושים משהו, לא משנה מה.
אני הייתי עושה משהו, לא הייתי מפחדת כמו תמיד.
"גבי, שמעת מה שאלתי?" הקול של אמא שלי לא היה שיפוטי כל כך.
"ברור אמא, אתה צודקת." לא הייתי אומרת שהיא צודקת.
"יופי." היא הייתה רואה באמת, ולא מתעלמת ממה שנמצא מתחת לאפה.
"יופי." הייתי אומרת לה.