אל תקראו.

כמובן שאתם פה, איתי. בעולם הגרוטסקי הזה.
איך אתם מסתדרים?

זה קל לנשום בשביל עצמך. זה קל לדבר אל עצמך.
זה קל לרקוד לעצמך. לנגן לעצמך.
לכתוב לעצמך.
אבל אנשים לעולם לא יסתפקו בעצמם.
הם יגדילו את הקהל שלהם כל עוד הם נושמים.
זה אינסטינקט שנוגד את הטבע. אם ייתכן דבר כזה.
אפילו אני, אמנם מתבייש להודות, אבל
בכל זאת מודה-
מוצא את עצמי יושב לאחר שחתמתי סיפור, יושב וחושב-
איזו כותרת תגרום להם לתת לי רגע מחייהם?
הרי הזמן כה יקר,
כה חסר משמעות.
היקום מוכר אותו בחנויות הכל בדולר, כמו אלה באלנבי.
אם הקיום כולו היה מתפרש על פני שנה אחת בלבד, הרי
שהאנושות הייתה מתפרשת על מספר הדקות האחרונות של שנה זו.
מצד שני, כולנו מתים בסוף.
זה הרי ידוע, לא?
אני יושב פה
ושוזר חוטים רנדומאליים.
והחוט שמייצג את הזמן הוא כסוף,
ואינסופי,
ואת החוט שמייצג אותנו-
אותי ואותך,
בקושי ניתך לראות. גרגר אבק.
וכולנו פשוט ממלאים את הזמן שנותר.
ואני שואל אתכם, לאחר שמשכתי את תשומת ליבכם-
איך ניתן למלא כלי שאינך יודע את גודלו?