אל תעשי שטויות

הזעתי בטירוף.
הייתי שיכורה וזה היה נדמה כאילו כל דבר היה מצחיק עד לרמת הפיפי.
המועדון היה חשוך ומואר באורות חמים. הייתה אווירה חמה ולחה וזה היה בלתי נמנע להזיע.
הוא היה שם, שיכור גם כן ורקד באותה צורה דבילית שבה אני הייתי.
הריקודים הפכו צמודים יותר ואפילו שערוריתיים.
בסופו של דבר נכנענו אחד לשני והלכנו הצידה, כל אחד מועד וסוחב את השני לאותו מקום.
ופשוט ככה, מצאתי את עצמי מתנשקת איתו.
לא הייתה הכנה, חיוך או אפילו הסכמה משותפת והדבר נעשה.
שפתיו היו כל כך צמודות לשלי והרגשתי את לשונו, המעט מחוספסת, נכנסת לתוך חלל פי.
כל נגיעה שלו בגופי הרגישה כצריבת מתכת לוהטת על גבי עורי.
לא הרגשנו דבר אחד כלפי השני, ושנינו היינו מודעים לכך עד כאב.
מה שעשינו אינו היה אסור.
הרי לאף אחד מאיתנו לא היה חבר או חברה, ואפילו לא את המישהו המיוחד הזה.
אך למרות זאת זה עדיין הרגיש שגוי. האינטימיות הפיזית ללא האינטימיות הנפשית גרמה לתשוקה לעלות ואיתה גם למיסתורין.
התנועננו בקצב אחיד, הוא לחץ את גופי כל כך חזק אליו כך שהיה נדמה שעוד קצת ונהפוך לישות אחת.
איבדתי את תחושת הזמן שלי, עברה שנייה, או שעה, או יום.
יכולנו להישאר ככה כמה ירחים לפני שארצה להתנתק, וגם ככה אף אחד לא היה שם לב לחסרוני.
דברים היו נראים פתאום כל כך פשוטים.
הוא היה שם ואני הייתי שם, ושנינו היינו נואשים למגע זר.
לא הייתה היקשרות, לא היה כאב, לא הייתה פרידה.
וכך לפתע הרגשתי יד הנשענת על כתפי ומנתקת אותי מן הישות הזרה שניסיתי נואשות להתחבר אליה.
היד סחבה אותי בזמן שצחקתי וניסיתי לחזור.
מעדתי, והופיעה עוד יד. וביחד שתיהן הרימו אותי וסחבו עד למקום מבטחים.
כבר לא היה כל כך חשוך, האווירה כבר לא הייתה חמה ולחה והרגשתי את הטיפות זיעה מעל מצחי מקררות אותי.
הושיבו אותי, כבובה אשר לא יכולה לשלוט על עצמה.
רעדתי מקור, מהניכור הפתאומי שחל עליי אחר ההתנתקות.
הונח מעליו סווטשירט חמים, בעל ריח בושם מוכח ומנחם.
הרמתי את ראשי בקושי רב ונגלה לפניי בעל הידיים החסונות. אותו חבר משחר הימים.
מבטו היה מודאג ובידו היה שטר של כסף.
״חכי כאן״ הוא לחש לי והלך, אך השניות השעות והימים שלי היו לאחד ולכן הרגשתי הייתה מופתעת כאשר הוא הופיע עם בקבוק מים בידיו מבלי שחיכיתי כלל.
״תשתי״ הוא אמר, ואני כבובה צייתתי.
המים היו קרירים ונעימים כנגד גרוני היבש. כמו נהר באמצע המדבר.
הדבר האחרון שאותו אני זוכרת מאותו לילה היה אותו פרצוף מוכר, אותו חבר, אשר אומר לי ״אל תעשי שטויות״. ואת אותו מבט מאוכזב על פניו אחרי זה.
לא ידעתי איך הגעתי הביתה או מתי. לא ידעתי מי היה הילד שאיתו התנשקתי או מה עוד עשיתי ללא עדים.
כל מה שידעתי הוא שעכשיו אני שוכבת במיטה, עם כאב ראש שגורם לי לייחל למותי ובלי אף חרטה אחת.