"אל תלכי…"

המבט שלה ריקני כל כך. היא בוהה בנקודה לא ברורה באוויר. מוחה לא כאן, היא לא כאן.
החיוך שלה רחוק כל כך, אני מתחילה לחשוב שהוא לעולם לא יחזור לשפתיה.
אני מחזיקה את ידה בידי חזק, סוגרת אותה לאגרוף. עיניי ננעלות על שלה ואני מנשקת אותה באיטיות, אבל זה לא משנה דבר. היא לא מגיבה לי.
"את יודעת שאני אמשיך להיות פה עד שמשהו ישתנה, נכון? התעלמות לא תשיג לך שום דבר." ידה חוזרת לצד גופה והיא ממשיכה להביט קדימה מבלי לשים לב אליי.
"אני מתכוונת למה שאמרתי, רק שתדעי."
"אני יודעת," היא אומרת פתאום, אחרי כל כך הרבה זמן של שתיקה. קולה סדוק מתרופות וכתפיה נשמטות עוד יותר.
"את תהיי חייבת לדבר איתי בסוף," אני מנסה למשוך את תשומת ליבה אך היא ממשיכה להתעלם.
"את יודעת שאני לא אתן לך למות, את יודעת שאני אצליח לטפל בזה, אז מה הקטע?!" אני אומרת, מרימה מעט את קולי.
היא מרימה את ידה לקבלת שקט. "אני לא אצטרך לדבר איתך אם אמות לפני." אני מביטה בה בזעזוע ומגש האוכל של בית החולים נופל לרצפה. "למה את נואשת כל כך למות?! אילו סודות שלאחר המוות את מצפה לגלות?" הבעתה הקפואה לא משתנה אך הפעם היא מזיזה את ראשה לכיווני. היא כולה מקרינה שלווה אדישה וריקנית, חסרת גוון ואופי.
"את לא תביני, את לא יודעת איך זה להיות במצב שלי ולקוות כל יום לטוב. את לא יודעת כמה כוחות אני צריכה בכל יום רק בשביל להתרומם מהמיטה. אני לא יודעת למה את מנסה כל כך להציל אותי. אם אני צריכה למות אז אני אמות." פניה מתעוותות בכאב פתאומי ואני נסוגה לאחור כשהיא מתחילה לצרוח. הרופאים נכנסים ואחת מהם מושכת אותי אחורה, מוציאה אותי מהחדר.
"אלן! אלן!" הם סוגרים את התריסים, ויותר מזה אני לא יכולה לראות.