אל תלך…

דממה שררה בחדר הקטן, האפרורי. איש לא היה שם מלבדה. למעט זיכרונותיה, אשר לא עזבו אותה אף לא לשנייה בודדה אחת – הם רדפו אותה לכל מקום אליו הלכה.
זה היה המקום בו פגשה אותו לראשונה. גם אז נכנסה לכאן, לבד, בכוונה לשבת ולחשוב. לחשוב על כל אשר עשתה לעולם הזה. לשקוע במחשבות – רעות, טובות.
בעצם, בעיקר רעות.
היא זכרה את חיוכו הנעים, הצוחק. היא זכרה את המבט בעיניו כאשר הביט בה. היא זכרה את לבושו המרושל אך יפיפה, את השיער המבולגן אך מושלם.
היה זה יום גשום, ביום אשר פגשה אותו לראשונה. הגשם דפק על חלונות החדר הקטן, ולפתע הדלת נפתחה לאיטה, ונער שחור שיער וירוק עיניים נכנס לחדר.
"מה את עושה כאן?" שאל. היא נעצה בו את מבטה בחשד קל, ולבסוף רק הסתובבה ולא ענתה.
"אני קורט." הוא אמר. היא הפנתה את מבטה לאחור, אליו, לרגע אחד. המבט בעיניו נראה אז זר.
"טאי. שמי טאי." היא אמרה בלחש צורם מעט. הם רק הביטו אחד בשני מספר דקות, ואז הוא פתח את הדלת, ונעלם מבעדה.
מאז אותו היום היא חיפשה כל הזדמנות להיות לצדו. והוא קיבל אותה.
היא זכרה את הלילה בו הם התנשקו לראשונה. גם זה היה יום גשום, ועננים כסופים כיסו את השמיים הכהים. הם עמדו על החול הזהוב, הרך, אשר עמד לשפת הים הגדול, הכחול. הם הביטו במימיו דוממים.
"טאי," הוא לחש את שמה.
"קורט." היא ענתה לו.
זה קרה לאט, כמו בסרטים. הוא רכן אליה. ואז שפתיו נגעו בשפתיה ועיני שניהם נעצמו באחת.
היא זכרה את כל אותם הימים אשר בילתה עם קורט.
היא זכרה את היום בו הודיעו לה אשר מעורב היה בתאונה.
היא רצה אל חדרו בבית החולים, מבוהלת. היא דפקה כאחוזת טירוף בדלת, לא מרפה. לבסוף פתחו את הדלת, והמחזה אשר נגלה לעיניה איים למוטט אותה ארצה.
קורט שכב במיטה אשר מצעיה לבנים, עיניו עצומות. חזו עלה וירד אך בקושי. מכשירים רבים מחוברים היו אל גופו המדמם, ותחבושות עטפו חלק מהפצעים. תחבושות שצבען היה כצבע הדם.
ידיה הונחו על פניה, מסירות את המחזה המחריד.
"קורט…" היא לחשה, קולה רוטט. היא צנחה אט-אט ארצה, על ברכיה הבהירות. שיערה הכהה הסתיר את ראשה. היא נראתה כצללית בחדר הלבן, אשר רק צפצוף המכשירים נשמע בו.
"אל תעזוב אותי… אל תלך…"
היא הסיתה את שיערה מפניה והביטה בדמותו החיוורת, הדוממת, של קורט. דמעה זלגה מעיניה, במורד לחיה, לאט-לאט. לבסוף הטיפה המלוחה התנתקה מפניה וצנחה על רצפת השיש הנקייה, לא מותירה זכר לקיומה.
אחריה באו עוד דמעות. יפחת בכי חלושה בקעה מגרונה. לאחר מספר דקות של יפחות חלושות ודמעות, היא התרוממה מן מקומה שעל הרצפה הקרה והתקדמה אל עבר מיטתו של קורט. היה זה נדמה לה כאילו היא שרויה בחלום בלהות מטריף – הדממה אשר צרחה בתוכה, קורט אשר לא נע, בעוד תחבושותיו נצבעות באדום הדם.
"קורט." הפעם קולה של טאי היה יציב יותר, והיא התיישבה על קצה מיטתו של קורט. היא גנחה לעברו. עורו היה חיוור בצורה מבהילה – ושפתיו החלו להכחיל מעט. אך חזו עלה וירד – גם אם בצורה קלושה.
שפתיה פגשו בשפתיו, גם אם רק לשנייה אחת, קצרה. לא מספיקה. היא מיהרה להתנתק ממנו כששמה לב שפניו נרטבות, מדמעותיה שלה.
"קורט… למה?" היא לחשה. זו לא הייתה אשמתו, העובדה שככל הנראה ימות. אך ליבה, אשר נחצה לשניים – זה התרחש באשמתו. היא לא התחרטה על שהתאהבה בו, אבל כעת אף אדם לא יוכל לחבר מחדש את שברי ליבה.
היא הסתובבה והחלה את דרכה אל מחוץ לדלת. עברו מספר דקות עד שנעמדה ליד הדלת, מחזיקה בה חלושות. היא העיפה בקורט מבט נוסף, השפילה מבטה ויצאה. הדלת נטרקה אחריה חלושות.
כשעמדה לעזוב ראתה מספר אנשים במדים לבנים ממהרים אל החדר בו שכב קורט.
יום לאחר מכן הודיעו לה על מותו.
וכעת היא חוזרת אל החדר בו הכול התחיל – החדר בו נפגשו לראשונה. היא מביטה בו בדממה בעוד המחשבות והזיכרונות מציפים את ראשה, לא מניחים לה. דמעה זולגת על פניה הנקיים, עליהם דמעה לא זלגה כבר זמן רב.
היא ניסתה להדחיק את זיכרונותיה, לגביו. היא ניסתה לאחות את ליבה, למרות שידעה שזה בלתי אפשרי. אבל כשעמדה כאן, לא יכלה עוד להדחיק. לא יכלה עוד להעלים.
הכול פרץ החוצה. כל הכעס, העצב, הזעם.
לפתע הדלת נפתחה לאיטה. נער שחור שיער וירוק עיניים נכנס לחדר.
טאי הרגישה כיצד ליבה מחסיר פעימה.
"מה את עושה כאן?"