אל תלך

"בבקשה, אל תלך" אני אומרת.
אני רוצה לצעוק את המילים הללו,
אך נראה כי קולי לא מסוגל לכך.
"אני יודעת שזה לא משהו שאני אמורה לבקש"
אני מתחילה להגיד ומביטה אל גבך,
מתחננת שפשוט תסתובב.
"אבל אף אחד לא נשאר כול-כך הרבה זמן כמוך"
קולי אינו יותר מלחישה, אך אני יודעת כי אתה שומע אותי.
"אז, אתה מוכן להישאר?" אני שואלת,
ולא יודעת מה אעשה אם תגיד לא.
אני פוחדת כי תסרב.
"בבקשה?" אני אומרת אל גבך, יודעת כי עצם קיומי תלוי בתשובתך.
ואני יודעת שזה נשמע נורא, ומטומטם,
כאילו, 'ילדה, את יכולה לחיות בלעדיו, הוא כולה עוד אדם'
אבל אתם לא מבינים, אני הייתי אבודה כשהוא מצא אותי,
ואם הוא ילך, אני פשוט אחזור להיות אבודה,
אבל הפעם איש לא ימצא אותי, או לפחות לא ימצא אותי בזמן.
הלוואי והייתי שותקת משום שאם לא הייתי מבקשת,
הייתי יכולה להשלות את עצמי כי זה יגמר אחרת,
ולא כאשר הוא אומר את השפט הכי נורא שמישהו יכול להעלות
על דל שפתיו.
"הלוואי ויכולתי להגיד שאני מצטער"