אל תוך העתיד והרחק ממנו.

אני רצה. מניעה את רגליי עם כל טיפת כוח שאני מוצאת באמתחתי, לא עוצרת ולו לרגע בכדי לאסוף את נשימתי ולהרגיע את ראותיי הבוערות.

מלפניי מחכה לו הבלתי נודע ואילו מאחוריי, נושפים בעורפי, רגעים מן העבר; שברים שלא ריסקתי עד תומם בכדי שלא תהיה בהם החיות והיכולת לרדוף אותי, לנסות ולשבור שוב את רוחי.

אני בורחת, שועטת קדימה. צביר של דמעות מטשטש את ראייתי, ראייה שבלאו הכי לא נמצאה בשימוש תוך מנוסתי העיוורת.
אני מאמצת את שריריי, דחיפה אחרונה וממוקדת של כוח שהולך ואוזל. כשלפתע נתקלת רגלי בעצם קשה ואני מועדת, נופלת ארצה במבע מופתע וברעד שמרתיע את הלב. רגע אחר כך אני מוצאת את עצמי שרועה על האדמה הנוקשה, מדממת מחתך עמוק ברגלי.

נתקפת בהלה, אני מנסה להניע את עצמי לעמידה אך כאב מפעפע בעורקיי ואני נשמטת חזרה, יושבת ומליטה את פניי בידיי, מה אעשה כעת?
וכשהמחשבה מפציעה בראשי, אני מהססת לרגע, אך רק לרגע כי כשזה חולף אני מחבקת ומאמצת אותה אלי בהקלה. אני פוקחת את עיניי כדי להביט, לבחון את חומרת הפציעה; שלולית של דם נקווית תחתיי. "זה יספיק," אני לוחשת לעצמי בנימה מרגיעה. "לא יעבור זמן רב עכשיו עד כי העולם סביבי יחל לקרוס".
ואומנם מחשבה עגומה היא זו, אך מפציעה בי ההבנה שזה בדיוק מה שאני רוצה; להיעלם…

אט אט אני משכנעת את מחשבותיי להרפות ומשהזמן חולף, האחת אחרי השניה, הן שוקטות ושוקעות, מפנות את הבמה שבתודעתי לחושך שקט ומבורך. ויחד איתו אני צוללת אל רוגע שכמותו כמוות.

בעודי מרחפת, בין ערות לחלום, אני שומעת. קול דק שנסחף עם הרוח, נאבק להיקלט בתודעה שהולכת ושוכחת עם השתיקה האימתנית;
"אני לא…"
הקול הולך ומתחזק מרגע ולרגע, קורא משהו שאיני מצליחה להבין. אך אף על פי כן, משהו ניצת בי, אני מכירה אותו; היה הוא בעבר גורם משפיע, עמוק, מתוך עצם הקיום שלי, זה שנשכח בחלוף השנים.
"אני לא אתן…"
אתה לא? אני שואלת את עצמי, סקרנות ניצתת ואני חוזרת לצוף אל פני השטח אף מבלי שארצה, מתוך תת ההכרה שמבקש לדעת, מי הוא זה שמצליח לשלוף אותי חזרה מתוך האפלה אל האור.
אך אז, ברגע בו הריאות שלי מתמלאות בחדות והעיניים שלי עומדות להיפקח שוב, אני מבינה, היה עלי להישאר בבדידותי.
יד מונחת על כתפי והמגע מעביר צמרמורת ארוכה לאורך גווי. "אני לא אתן לזה לקרות…" אני שומעת, אתה לוחש על אוזני, קרוב כל כך שאני יכולה להרגיש את נשימתך על עורפי. שוב אני מזדעזעת. לא בגלל שאיני רוצה בקרבתך, דווקא להפך, מזדעדעת מעצמי על שאני נוכחת להבין שאני עודני מתגעגעת, לריח שלך, למגע הממכר שלך, לנוכחות שלך לצידי…

אחרי כל השנאה, הדמעות, הכעס והדם שהקזתי בעבור שתהיה שוב שלי, כשאתה בחרת להפנות אלי את עורפך ולהמשיך אל תוך חיים שאינם כוללים בתוכם אותי.

"את פגעת בי," אתה שב ללחוש אלי ואני עוצמת את עיניי, מחניקה את אנקת הכאב שטיפסה במעלה גרוני נוכח השבר החד שפצע בי למשמע קולך. "את שברת את לבי והותרת אותי לבכות לבדי את הלילות הקרים והאכזריים ביותר בחיי".
'אני יודעת!' אני צורחת בתוכי, 'גרמתי לך לכאוב' והדמעות מציפות וחונקות את גרוני, 'אמרת לי שאתה אוהב אותי ואני, לאחר לילה תמים ומתוק, לא הייתי מסוגלת להישאר. הותרתי אותך מאחור, ממש כפי שעשית לי בעבר…' אני לא מצליחה לעצור יותר את הכאב. אני נשברת ומגרוני נקרעות יבבות ארוכות, אני מתייפחת ומתפרקת מכל המחסומים, השקרים, העמדות הפנים…
"אני לא אתן לך," אתה שב ולוחש, "אני לא אתן לך לשכוח".

יבבתי השבורה נקטעת בהשתנקות. וכמו בכל אותם פעמים "ראשונות ואחרונות" אני מבינה שהדבר היחיד שבאמת חשוב לך, הוא אתה.
פעם נוספת, אני מגלה גודלה ועוצמתה של אהבה עצמית מהי, גם כשהיא באה על חשבון אחרים.

אני לוקחת לעצמי רגעים ספורים בכדי להשיב לעצמי את הנשימה, אוספת את עצמי, סוגרת את אצבעותיי בחוזקה סביב השברים שערמתי על כף ידי ופוקחת את העיניים,
"אני אוהבת אותך" אני מגיבה בלחישה. אט אט, תנועה אחר תנועה, אני קמה לישיבה ומשם לעמידה. הוא עומד מאחורי, מניח את ידיו על כתפי, כמו פוחד לבל יסיר את ידיו ואני אברח לי הרחק, ציפור זמר חופשייה בין רוחות סתיו לוהטות.
"אולי אף לעד אוהב," אני ממשיכה. "אך לעולם לא אכבול את עצמי שוב לאהבה. לעולם עוד לא אאשים את עצמי בשברים שאתה ניפצת, באהבה שאתה כילית. אני אוהב את עצמי; גם כשאשנא בכל מעודי. אני אעמוד לצידי, גם כשאחבק את בדידותי. אני אמחה את דמעתי, גם כשזו האחרונה לעולם לא תדע רוגע שבנשיקה.
אני לעולם שוב, לא אאכזב את עצמי…"

ובזאת אני נעה קדימה, מרגישה את ידיו, רחוקות מלהשיג אותי, נשמטות ממני ומתאדות לכדי עשן שמתפזר ואט אט נעלם, בין גלים של שקט לבין קול טיפטוף של דמעות אחרונות.

עם ראש מורם, עם גו זקוף וכתפיים ישרות. עם רגש שלם של התחלה חדשה ונחישות מחודשת; אני פורקת מעלי את הצורך לברוח, מסירה מעלי את תחושת הרדיפה, אני נעה קדימה, אני פוסעת בדרך חדשה. אני חוצה את הגשר אל העולם שמעבר, וללא פחד אני נבלעת בבליל הנוצץ הנקרא; עתיד.