אל תוך העמק ובפסגת הגבעה

הרחק מכאן, על גבעה קטנה,
מוקדם בבוקר, עוד לפני שעיטים החלו לדעות, ושועלים עוד לא זחלו החוצה ממאורותיהם,
השעה שבה הערפל נוטף לו הלאה, במורד הגבעות, הוא עולה.
עטוף ומוסתר בזרמי הערפל, הוא מתענג על ריחות של דם ומוות.
כשהוא מגיע לראש הגבעה, הוא מסתתר בין העצים. משסף את הגזעים הצעירים ותולש את העלים הרכים של העצים המבוגרים, ומאזין בהנאה לצווחותיהם השקטות.
בשאגה מחרידה,
וברקיעות רגליו,
הוא קורא לו. קורא לערפל, שישנה, שיעוות ויסתיר, את מעשיו, מן הגשם מן הרוח ומן השמש.
והערפל נענה לקריאותיו.
ובחסות הערפל, הוא שוחט את עופרי האיילים שזה עתה צעדו את צעדייהם הראשונים, וצופה באושר שבעיני אמהותיהם, נמוג. הוא מפצח את צואריי הגוזלים ואדומי החזה, אל מול פני כל קרוביהם. אוטם את מחילות הארנבות, ומאזין להן נחנקות בשקיקה.
יום אחר יום.

ויום אחד, קרא הוא שוב לערפל, אך זה לא נענה לקריאתו. בבושה ובצער, מסלק הערפל את אחיזתו בגבעה, אך הפעם ללא שוב. ובפסגה, זועם וכועס על הערפל, הוא ממשיך במעשיו. אך השמש רואה, והרוח שומעת, והגשם חש זאת עמוק בתוכו.
והשמש כועסת, ומתיחה בו חום נורא. על כן הוא בורח אל תוך העצים, אל הצל. אך העצים מגרשים אותו, על שהרס גזעים צעירים ונטל את חייהם של עלים רעננים וחדשים, כבהינד עפעף.
ומחוץ לצל העצים, הולמת בו הרוח. מתיחה בו זרמים של זעם ועלבון. אז הוא נמלט, לבקש בעזרתם של הארנבות והציפורים. אך הארנבות שורטות אותו, והציפורים מנקרות את פניו, על שהרג צאצאים כה רבים.
וללא מחסה, הגשם מכה, ומחדיר זעזוע ועצב אל לשד עצמותיו. אז הוא בורח לחפש מחסה בין גופם החם של האיילים. אך אלה בועטים בו ונוגחים בו בקרניהם, על ששחט עופרים אל מול פניי הוריהם.
אבוד, בודד ונשנא, מילל הוא סליחה אל הערפל, ומבקש ממנו לשוב וללטף אותו בפעם האחרונה.
כעת, ברגעיו האחרונים, שב אליו הערפל, ללחוש עליו קינה קרה. עוטף אותו הערפל, ומרחם על הרוע הזה, שנאבק בעצמו. ולפני שלוקחים אותו השמש, הגשם, והרוח, לוקח הערפל מעט מרוע לעצמו.
ובכול בוקר, מזכיר הערפל, לטיפות הטל, לעצים, לגוזלים, ולעופרים הרכים, את הרוע שאז שכן על הגבעה.
ונוטף חזרה,
אל תוך העמק.